ב-6 בדצמבר 2016 הפך איתי זלאיט מעוד אמן מציג אך לא ידוע, לאיש שכל המדינה מדברת עליו. בבוקרו של אותו יום, לפני עלות החמה, הציב זלאיט,יחד עם קומץ מצומצם של חברים, פסל עצום ומוזהב בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאקט הזה קדמה הכנה מדוקדקת שארכה חודשים וכללה גם את יצירת הפסל וגם את ההכנות הלוגיסטיות, במסגרתן הסכים לתת לעיתון ידיעות אחרונות בלעדיות על סיקור האירוע. יום לפני התאריך שנקבע ידיעות אחרונות הודיעו שהם יורדים מהעניין. "הרגשתי שאני בא עם מטען לפוצץ בניין ואומרים לי קח את הקפצונים האלה" אומר זלאיט. "הייתי במצב שבו אני פשוט בא עם הטלפון שלי. כולם היו בהלם, אמרו לי מה אתה עושה? ואני אמרתי אני עושה את זה. זה מה שהחלטתי. בדיעבד הבנתי שזה היה המזל הכי גדול שלי, כי אם היתה לי בלעדיות לידיעות אחרונות לא הייתי יכול להתראיין ל-72 גופי תקשורת בכל העולם".
ההד התקשורתי שהיה לפעולה הזו היה עצום. זלאיט אמנם תכנן הכל וידע שתהיה לכך התייחסות תקשורתית משמעותית, אבל לא היה מוכן לעוצמה: "עבדתי על עצמי בטכניקה של NLP וראיתי בדמיון שלי איך העניין הזה עם ביבי קורה, זה קרה, וזה היה מטורף. הייתי מאוד מאוד גבוה, ראיתי איך הפוטנציאל של כל הדברים שחזיתי מתממש. פתאום הייתי השראה להמון אנשים שבאים אליי ומחוץ לגבולות האמנות מספרים לי איך התעוזה שלי נתנה להם השראה לעזוב עבודה ולפתוח עסק למשל".
דצמבר 2016 היווה ציון דרך מאוד משמעותי בחיים של זלאיט – "בתוך חודש קרו לי שני דברים מאוד מאוד משמעותיים במישור האישי והמקצועי. קרה משהו מאוד משמעותי ואישי במערכת היחסים שלי עם בת הזוג שלי וכמעט במקביל קרה כל הסיפור של הפסל של ביבי. זה משהו שאתה לא ממש יכול להכיל, זה מפרק אותך ומפוצץ אותך למיליון חתיכות". לקח לו קצת זמן להתאושש אבל מאז הספיק לבצע עוד שתי פעולות משמעותיות במרחב הציבורי – הצבת דגל ישראל מט לנפול בכיכר רבין ופסל של שרת התרבות מירי רגב מביטה בעצה במראה גדולה בכיכר הבימה בתל אביב.
דואליות במרחב הציבורי
השיח שנוצר סביב העבודות הוא העיקר מבחינת זלאיט, והכוח שלו נובע מהעובדה שהאקטים שלו הם לא חד משמעיים וניתן לפרש אותם באופנים שונים, מנוגדים: "כשמאוריציו קטאלן, שהוא אמן גדול וגאון, מוריד מטאור, אז ברור שזה חזק וזה עוצמתי ומצחיק אבל אם הוא הרג את האפיפיור כל העולם הנוצרי קם עליו כי הבדיחה היא על מישהו. אני מנסה לעשות משהו שלא יהיה כל כך ברור, שתהיה לו פרשנות דואלית ולאו דווקא יש מישהו מובהק שהבדיחה היא עליו.
מבחינתי כשהליכוד מדפיס מאה אלף פוסטרים עם הדמות המוזהבת של ביבי שלי עליהם או כשרני רהב מגיע לסטודיו ורוצה לרכוש את העבודה של מירי רגב אז מבחינתי זה סוג של הישג. זה משרת את האג'נדה שלי ומאפשר לי להעביר את המסר בצורה יותר עמוקה, כי מקשיבים לי. כי במציאות של היום לא ממש מקשיבים".
שלומית: אז זה חתרני
איתי: זה מה שאני מכוון אליו. כי אם אני עכשיו אבוא ואגיד משהו בצורה ישירה ואתקוף, ישר יתייגו אותי כאוייב ובטוח לא יקשיבו למה שאני אומר. אני לא רוצה שישימו אותי בתוך תבנית.
שלומית: אז איך אתה מתחמק מתווית הפרובוקטור למשל?
איתי: אין לי בעיה להיות פרובוקטור. פרובוקציה היא כבר מילה שלא רלוונטית בעידן שלנו כי המציאות יותר פרובוקטיבית מכל פרובוקציה שהיינו יכולים לחשוב עליה. אם הייתי אומר לך לפני ארבע שנים שטראמפ יהיה נשיא היית פוטרת אותי כפרובוקטור. אבל הנה זה קרה. המציאות אבסורדית. מירי רגב שרת תרבות זו פרובוקציה בפני עצמה.
שלומית: אני מסכימה שהמציאות אבסורדית, אבל בוא נדבר עליך – הבחירה שלך לשים ביבי מזהב היא פרובוקטיבית. זה לא רק תסתכלו עליו אלא גם תסתכלו עליי. פרובוקציה בעיניי היא לא דבר שלילי אם יש מאחוריה משהו, אז אחרי שקיבלת את תשומת הלב של כולם אתה צריך להביא משהו.
איתי: כל פעולה כזו מתוכננת לפרטי פרטים. אני רוצה להעביר את הצופה איזשהו תהליך, שזה סופר קשה. אז אני שותל כל מיני נקודות ציון בדרך שהוא יכול לחבר אותן עם המטען שיש לו ועם מה שהעבודה מביאה לו ודרך זה הוא מקבל את העמדה על העבודה כשהוא חלק מזה. אני חושב שזה מדבר בפני עצמו.
בכוונה אני נשאר עמום ולא מדבר הרבה כי אז אני מגלה שאנשים מפסיקים את התהליך של החשיבה. הם אומרים "אה, התכוונת לזה..."
מגיעים אלפים של אנשים, בלב האומה היו ארבע מצלמות שמתעדות מה קורה במשך שמונה שעות, אלפים רבים של אנשים שבאים, מתעוררים ויכוחים ביניהם. עם 'קינג ביבי' אני עובד על וידאו שיראה את מה שקרה שם מבחינת החוויה האנושית. אני עובד עכשיו על וידאו שילווה תהליך מלא.
שלומית: רמזת לי עכשיו שמירי וביבי לא לבד?
איתי: יש כמה גופים מאוד רציניים שרוצים להפיק סרט תיעודי שחצי ממנו יציג את מה שהיה, את הפעולות שעשיתי במרחב הציבורי, וילוו אותי בפעולות שאני מתכוון לעשות מחוץ לישראל. זה ממש בתהליך מתקדם.
שלומית: מרגש
איתי: כן, מאוד. אני עובד על זה הרבה זמן.
יש גם תערוכת יחיד במוזיאון שאני עובד עליה, בקרוב גם ייסגר המוזיאון.
נפתחו לי ערוצים סופר מעניינים והתחלתי לחשוב הרבה הרבה יותר בגדול.
שלומית: זה קרה בגלל שמכרת את ביבי לחו"ל או שחשבת על זה עוד קודם?
איתי: זה חלק מהסיפור. אני לא מאחל את ההתנסות הזו לאף אחד, הייתי פסע מהתקף פסיכוטי. אני מאוד מתעניין בפסיכולוגיה, למדתי ועשיתי בזה תואר לפני שלמדתי אמנות. מבחינתי כל מה שיושב לנו בבטן זה מה שמניע את העולם, גם העבודות שלי הן סוג של פריסה של העולם הפנימי. אני עושה עם עצמי עבודה של מודעות וחקירה. והנה נפלתי לבור שאני מדבר עליו. זה לא שלא נחשפתי בחיים שלי לכסף, כח או הצלחה. תמיד שמעתי על המפורסמים האלה שאיבדו את זה והנה זה קרה לי. נפלתי לשם לגמרי.
פתאום אתה מתחיל לחיות את העתיד ולא את ההווה. אני מציג את העבודות שלי במוזיאון תל אביב וזה לא עושה לי את זה כי בראש ראיתי ניו יורק וכאלה ואז זה לוקח אותך למטה מאוד מאוד חזק ואתה מתחיל לצמוח שוב מהתחתית.
אז אתה בא לזה הרבה יותר עם הרגליים על הקרקע, וזה מה שקרה עם מירי רגב. קיבלתי מלא פניות מכל מיני חברות וגופים ענקיים שאני אעשה להם קמפיינים. לרובם אמרתי לא. במקרים מסויימים זה יכול לעניין אותי אם זה מתחבר לאג'נדה שלי.
אותנטיות מסחרית
שלומית: מה העמדה שלך בנושא המסחריות?
איתי: אני חושב שאמן לא חייב להיותר רעב, וזה בסדר להאכיל את הילדים שלך. מי שמצקצק תמיד יצקצק ובארץ אם אתה קצת מצליח אז גם יצקצקו ולכן מאוד חשוב להבין איך זה עובד ולבנות סביבך מעגל של אנשים שרוצים בטובתך שזה לא מובן מאליו. צריך לדעת לשמור על עצמך. אתה כל הזמן צריך להיות אותנטי לעצמך. זה בסדר לארוז את עצמך בחבילה שלצופה יהיה יותר נגיש אבל אל תמכור את הנשמה שלך. אם אתה עושה משהו שהוא לא אתה אז מוטב שתלך למכור נעליים. ככה אני מרגיש. אני עברתי עם עצמי איזשהו תהליך. אני אוהב לאתגר את עצמי ולהוציא את עצמי מאזור הנוחות שלי. לעשות עבודות שהן פיין מבחינתי הן לא מובנות מאליהן. אני אוהב את המאמץ. וגם כשאתה חוזר להיות מרושל זה מתוך בחירה. ממקום שהוא נכון. גם להביא את עצמי לדבר מול אנשים זה לא בא לי טבעי, אבל אנשים ממש רצו את זה ואני אוהב את זה כי אני רואה איך זה משפיע על אנשים ומה הם לוקחים מזה.
שלומית: מה הנושאים שהכי מעניינים אותך?
איתי: נושאים של חופש מעניינים אותי. הייתי בצומת לפני שתים עשרה שנה ועשיתי החלטה לעשות רק את מה שאני לגמרי מתחבר אליו. אם יש עוד מילה שאני מתחבר אליה זה אותנטי. ממש. באתי עם איזו תפיסה רומנטית לבית ספר לאמנות ששם הכל אחרת וזה התפוצץ לי בפנים. ברחתי לחצי שנה להודו, חוויתי את הטעם, את הריח, הדברים האמיתיים שיש בהודו. חזרתי לבית ספר לאמנות והבנתי שזה לא. פשוט לא. עשר שנים הלכתי עם תחושה פנימית שאניי צריך לעשות דבריםם גדולים. שאני צריך לדבר עם מלא אנשים ולא צריך להתעסק בקקה. הרגשתי את זה חזק. אני עושה עכשיו הרצאות בהן אני מעביר את הסיפור שלי, אני מרגיש תחושת שליחות וזה גם עוד כלי בשבילי.
כאמן יש לך את הפריבילגיה להסתכל מסביב, לראות כל מיני תופעות ולהגיב עליהן. הנחת היסוד שלי היא שאם אנחנו לא פועלים באופן אקטיבי ומודע לעצמו אנחנו הופכים יותר ויותר לרובוטים. אני פשוט רואה את זה קורה. לצאת מזה זה ממש תנועה נגד הזרם. למשל דייט יהיה תמיד או סרט או מסעדה. למה אנחנו לא הולכים לים? זו התרבות והמוסכמות שכולאים אותך, דוחפים אותנו לכיוון מסויים. החופש שלך מתחיל אתה עם עצמך, עם המטריקס הפנימי שלך.
שלומית: איך העבודות במרחב הציבורי מתחברות עם מה שאתה מציג בסטודיו? אלה לא ממש אותם נושאים וגם לא אותו אופי עבודה.
איתי: אני עובד בשני ערוצים מקבילים שהם גם קשורים אחד לשני – העבודות במרחב הציבורי שאני עושה ומייצרות שיח ואינטראקציה עם ההמון והעבודות בסטודיו, שהמפגש איתן גם יוצר שיח. אם זה המקרונים, משהו שמעמת אנשים עם האמת שלהם עם אותו הומור, דואליות ואותה דו משמעיות. משהו שנראה כמו משהו אחד אבל מתחת לפני השטח הוא משהו אחר לגמרי. מאז המחאה החברתית התחלנו להבין שהבית של תנובה הוא לא ממש בית, והוא בכלל שייך לסינים, מכרו לנו איזשהו סיפור ואנשים נפתחו להם העיניים יותר והתחילו לקרוא את המפה בעיניים הרבה יותר ביקורתיות וחשדניות. אנחנו בעצם חיים בסוג של קומיקס כזה, סיפור שהוא מומצא לחלוטין ואנחנו צריכים לחדד את מנגנוני הביקורת והראייה שלנו הרבה יותר.
דיוקן עצמי כמקרון
שלומית: אני מסתכלת על רוב העבודות שלך ואני רואה המון ביקורת. אני רואה אותך "עוטף לכם את השיט שלכם, מצפה בזהב ואתם פאקינג תשלמו על זה כסף".
איתי: זה חלק מלהיות ערס טוב. כן, אני חושב שאנחנו רוצים את מה נחמד וארוז טוב אבל אני חושב שכל האמנים הגדולים היו שותלים את עצמם בעבודות שלהם אז גם המקרונים האלה הם סוג של דיוקן עצמי. זה גם דיוקן של האמן וזה גם נכנס לאנשים לתוך הבית. זה כמו התולעת הזו, סטקסנט, שהיא כמו מרגלת ומשדרת מתוך הבית, אז זה מה שזה עושה. זה נכנס לך לתוך הבית ועובד לך על התת מודע. זה באמת מה שמדליק אותי. זה ארוז בצורה שהיא מספיק נעימה ולא מאיימת כדי שתכניס את זה לבית שלך, אבל זה יפמפם לך את החומרים לתוך התת מודע.
שלומית: מה אתה רוצה שזה יפמפם? היית יכול לעשות למשל מקרונים של לשון, אבל בחרת משהו אחר.
איתי: אני מציע לאנשים לעשות מה שאני עושה עם עצמי. אני מנסה לא למכור לעצמי לוקשים ולקנות את הלוקשים של אחרים. תכלס הכל כבר דובר, אז כל מה שיש לי לתת זה מעצמי. כל מה שאני מביא הוא מאוד אותנטי, זה על הבשר שלי, אני חי את זה ולכן יש לי את הזכות בכלל לדבר על זה.
שלומית: אז מה אתה רוצה שהמקרונים יעשו בבתים של אנשים?
איתי: שאולי אם יש נקודה מסויימת שאתה רואה שאתה מחרטט לעצמך ומוכר לעצמך איזשהו סיפור על הזוגיות שלך, על החיים שלך, על מה שאתה רוצה להגיע אליו, או בכיוון אחר – האם הסודנים הם באמת הסרטן בלב האומה או עצם האמירה הזאתי היא הסרטן. עבודה של הפרט שמעוררת בך מחשבות שקוראות לך להסתכל בכנות במראה ולא לחרטט את החירטוט הרגיל שלך. לתת איזשהי פרספקטיבה אחרת.
שלומית: לא ראיתי הרבה ציורים שלך.
איתי: אני ציירתי דווקא הרבה אבל כרגע אני מתחבר יותר לפיסול, לתלת מימד. האמת שאני לא מגביל את עצמי למדיום. אני אוהב למתוח את הגבולות של עצמי. המדיום צריך לשרת את האמירה והמסר. אם בעבודה של גלעד שליט הייתי צריך לצייר בצבעי שמן ולעשות איקונה אז הלכתי ולמדתי איך עושים איקונה עם חבר שלמד את זה 15 שנה ביוון. גם הפסל של ביבי זה לא המקום הטבעי שלי ועשיתי כי העבודה הצריכה את זה.
שלומית: אני רואה הרבה ביקורת על תרבות הצריכה, על כל הפלסטיק הזה שאנחנו קונים לילדים שלנו.
איתי: זו הדרך שלי להתמודד עם הדברים האלה. מאז שנולדו הילדים אני מנסה להתמודד עם הערימה של כל הדברים האלה שהילד מקבל, מתלהב בקושי שלוש שעות לפני שזה מתקלקל. אז אני מנסה למנף את זה, לוקח ועושה מזה משהו אחר. האמת שהרבה אנשים מביאים לי גם את כל הזבל הזה. אבל עכשיו אני קצת יוצא מהכיוון הזה ורוצה להתמקד בדברים הגדולים יותר. כל עבודה במרחב הציבורי זו אופרציה, זה הפקה מטורפת. אני עובד עכשיו על איזה מיצג גדול שכנראה יהיה בפסטיבל עכו שהוא שיתוף פעולה עם גוני פז, גלעד ירושלמי ויוסי צברי. חיבור בין המדיומים.
תכלס כבני אדם אין לנו יכולת להתמודד עם כל העומס הזה שאנחנו מקיפים את עצמנו בחומות שאנחו נאטמים לסביבה. זו התשובה שמצאתי לשאלה של איך זה שאנחנו חיים בתקופה שקורים בה כל כך הרבה דברים דרמטיים ואנחנו לא ממש מגיבים, אנחנו קפואים. זה מה שהיה בעבודה של הדגל – מין wake up call. מה? אתם רוצים להתעורר עוד 20 שנה ולעשות רטרוספקטיבה על ישראל שהיתה? זה ממש מדהים אותי. כל המערכת שלנו משתנה מהשורש וזה מפחיד.
שלומית: כשאנשים שומעים איתי זלאיט מה אתה רוצה שהם יחשבו – אמן מחאה? פוליטי? האיש של הבולבולים מזהב?
איתי: מישהו שמביא את עצמו בצורה אותנטית. אני יודע שזה כבר לא נשמע אותנטי מרוב שאני אומר את זה אבל זה אמיתי. אני רואה חוט מקשר בין כל העבודות האלה. גם בקונטקסט של גלריה יש סוג של פרפורמנס כזה כי אנשים עוצרים, 'רגע, למה הוא התכוון?', יש אי וודאות וזה גורם להם לחשוב. גם כל האובייקטים שמחוברים, שיוצרים עיסה כזאת של found objects מייצגת את הטירוף הזה שיש לנו בראש. כולנו פסיכים, כולנו דפוקים, עם איזו מכונת כביסה כזאת בראש, משהו שמנהל אותנו. אנחנו חושבים שאנחנו בוחרים ומודעים אבלל תכלס אנחנו פועלים מאותם יצרים אפלים שיש לנו מעט מאוד שליטה עליהם.
אני רוצה להטעין אנשים, שאחרי שהם ראו את העבודה זה ישאר איתם משהו בתודעה שלהם, זה יעשה להם משהו בבטן שאולי יגרום להם להעלות שאלה עם עצמם. אין לי יומרות מעבר לזה. אם זה יגרום להסתכלות אחרת ויניע אותם אז זה עשה את העבודה. זה לא רק לקשט לאנשים עשירים את הבית. זו לא המטרה. מבחינתי המטרה של אמנות היא להשתיל בתודעה של אנשים כלל מיני וירוסים מהסוג הזה.
אהבתם לקרוא את הראיון עם איתי? סמנו לב אדום
יש לכם משהו להגיד? הרגשתם משהו? - שתפו אותנו בתגובות