גלגוליו של קופידון
עודכן: 13 בפבר׳ 2021
בתחילת השבוע הבא יחול חג האהבה הנוצרי, הלא הוא יומו של ולנטיין הקדוש. אמנם אני לא נוהגת לחגוג מועדים מסוג זה, ורמת המיסחור סביבו מגדישה את הסאה לעיתים, אולם האהבה היא בנפשנו וגם חלק חשוב בתרבות שלנו.
בעבר כתבתי כאן על הנשיקות הגדולות באמנות וכן על זוגות של אמנים ידועים. הפעם החלטתי לכתוב על הגלגולים השונים של קופידון כפי שהוא מופיע באמנות כבר מעל 2000 שנה.
על פי המיתולוגיה היוונית, ארוס (או קופידון בשמו הרומי) היה בנה של אלת היופי והאהבה אפרודיטה (ונוס). הוא מתואר כנער צעיר מכונף ולו קשת ואשפת חיצים. באמצעות ירי החיצים יכול היה לגרום להתאהבות. דמותו באה להסביר במידה רבה את היות האהבה לא רציונלית ובלתי מוסברת – חץ של קופידון נשלח בלב האוהבים.
אנחנו מוצאים את דמותו של קופידון על כלי חרס הלניסטיים, כמו למשל על הכד הנפלא הזה מהמאה ה-4 לפנה"ס, בו מתואר ארוס בין דיוניסוס אל היין לאחת המניאדות.
גם הרומים אהבו את אל האהבה: בציור הקיר ששרד ניתן לראות את קופידון הפעוט בזרועותיה של מניאדה, מהמאה הראשונה לספירה. כמו כן ניתן לראות פסל שלו יחד עם אהובתו הפרפרית פסיכה משנת 150 לספירה בקירוב.
בימי הביניים רוב האמנות הוקדשה לנושאים דתיים ולכן קשה למצוא תיאורים ציוריים של קופידון. הצלחנו למצוא ציור שלו יורה מאשפת חיציו בספר מאוייר בשם Roman de la Rose מהמאה ה-14.
ברנסנס התעורר שוב העניין של אנשי הרוח במיתולוגיה היוונית והרומית וסיפורים מתוכה הפכו לנושא משמעותי ביצירתם של גדולי האמנים בתקופה.
ב-1490 מצייר ג'קופו דל סאליו את סיפורה של פסיכה, אהובתו של קופידון, מנקודת ראייתה. הציור כולל סצנות רבות השזורות זו בזו. על פי הסיפור פסיכה היתה ביתו של אפולו ובת תמותה. היא גדלה להיות יפהפיה כל כך עד כי ונוס התקנאה בה ושלחה את בנה קופידון להטיל עליה קללה כך שתתאהב ביצור הכי מכוער. קופידון שראה אותה התאהב בה מיידית. על פי גרסה אחרת, המתוארת על ידי סאליו, פסיכה נשלחה על ידי הוריה להר שומם על מנת להימלט מקללתה של ונוס. שם היא הגיעה לארמונו של קופידון אהובה, אשר הורה לה אף פעם לא להסתכל עליו. אחיותיה של פסיכה דחקו בה להציץ בכל זאת כדי לגלות עד כמה הוא מכוער. בלילה, אחרי שנרדם, הביטה פסיכה באהובה וגילתה עד כמה הוא יפה.
פרמיג'יאנו צייר ב-1525 את אחד הציורים האהובים עליי של קופידון, בו הוא מציץ בנו במשובה מאחורי גבו המכונף.
באותן שנים בצפון אירופה מצייר לוקאס קראנאש את דמותו של קופידון כפעוט המתלונן בפני אימו ונוס על עקיצות הדבורים שקיבל כיוון שניסה לגנוב דבש מן הכוורת שלהן. לאורך השנים צייר קראנאש כ-20 גרסאות לסצנה הזו. הציור הזה הוא מהגרסאות המוקדמות יחסית והוא מוצג בנשיונל גלרי בלונדון. הציור הוא מעין אלגוריה על תענוגות וסבלות האהבה והוא מזכיר במידה רבה את ציורי אדם וחווה של קראנאש. במיוחד בולטת כאן דמותה האירוטית של ונוס, אלת האהבה, המוצגת עירומה לגמרי, למעט כיסוי ראש מפואר ושרשראות.
בתקופת הבארוק, בה הרגש הפך להיות מרכזי יותר באמנות, המשיכו להופיע תיאורים של קופידון.
קרוואג'יו צייר ב-1601 את אמור (קופידון) וקרא לציור 'האהבה מנצחת הכל' ומראה לנו את הגבר הצעיר והשובב משתעשע במיטה עם אשפת חיציו.
אורציו ג'נטילסקי, אביה של ארטמיסיה ג'נטילסקי, מצייר ב-1628-1630 את קופידון ופסיכה באופן לא אופייני ושגור. בולטת האירוטיות הפגיעה של קופידון אל מול זוגתו המכוסה.
ון-דייק מצייר לנו את קופידון הנחפז אל פסיכה הישנה, כאשר גלימתו מתנופפת מאחוריו (1639-1640).
בתקופת הרוקוקו התמקדו האמנים בציור אידאלי של הנאות החיים ועל כן ונוס וקופידון היו הרבה פעמים מושאי הציורים. פרנסואה בושה צייר את אחד הסצינות הפופולריות The Toilette of Venus (1751) וליהק את קופידון כעוזר הראשי במלאכת ההתייפייפות.
בתקופה הניאו-קלאסית רואים עניין רב בדמותם של קופידון ופסיכה. אנטוניו קאנובה יצר לפחות שתי גרסאות לזוג הזה, אחת מהן (מובאת כאן) היא ממש עוצרת נשימה. הרכות והעדינות של הנשיקה בשיש הלבן והבוהק גורמת לנו כמעט לשמוע את משק הכנפיים של קופידון הנושק לאהובתו.
ז'אק-לואי דויד בחר להציג לנו את הזוג משתרע לאה אך מרוצה על המיטה לאחר ליל אהבהבים. חיוכו השובב של קופידון המביט אלינו לא משאיר הרבה מקום לדמיון.
בעידן המודרני אנחנו רואים פחות ופחות התייחסות לדמותו של קופידון, וזאת כיוון שבתקופה זו האמנים לא נזקקו כבר להיתלות בסיפורי מיתולוגיה ואחרים כדי להעביר את הרעיונות שלהם.
אחד הציורים הבודדים הוא של מונק, בציור קודר למדי של זוג מ-1907, הגבר עומד בגבו אלינו ופני האישה נגלים אלינו. הגבר והאישה נראים פשוטים ורגילים, ללא האטריבוטים המיוחסים לקופידון כמו הכנפיים, הקשת או אשפת החיצים. בעצם, הדבר היחיד שמקשר אותם לדמויות המיתולוגיות הוא השם שנתן מונק לעבודה: "קופידון ופסיכה".
דווקא נראה שפיקאסו מצא בדמות של קופידון עניין: ב-1949 הוא רושם בדיו את דמותם של קופידון וונוס, בעקבות הציור של קראנאש שהזכרנו לעיל, וב-1969 הוא מצייר את קופידון על ברכיו של מוסקיטר בקומפוזיציה צבעונית ופרועה.
בעשורים האחרונים דמותו של קופידון הושטחה לגמרי בתרבות ואנחנו פוגשים אותו בעיקר בכרטיסי ברכה. משום כך אני משערת, מרבית האמנים נמנעים מלהתייחס לדמותו, אבל תמיד אפשר לסמוך על אמני הרחוב שייתנו לנו איזה דימוי שנון להרהר בו.
אהבתם? מוזמנים להעביר לחברים ולהירשם ברשימת התפוצה של SO-ART