אוצרות ברחובות - ראיון עם Dede Bandaid וניצן מינץ

עודכן: 27 בינו׳ 2021

אם אתם מסתובבים בתל אביב אין מצב שלא נתקלתם בעבודות של Dede Bandaid וניצן מינץ, גם אם לא ידעתם שהן שלהם. סימן ההיכר של דדה הוא הפלסטר, אבל לא רק. ניצן היא משוררת ויזואלית והשירים שלה, עם הפונט הייחודי, מעטרים הרבה קירות בעיר.

אני עוקבת אחרי העבודה שלהם ברחוב ודרך הרשתות החברתיות כבר הרבה זמן אבל נפגשנו לראשונה רק בפברואר האחרון, במכירת סטודיו שערכו לקראת מעבר לסטודיו חדש. באותו הזמן הייתי שקועה בכתיבת הפוסט על זוגות אמנים לכבוד וולנטיין'ס וכשסיפרתי על כך לניצן היא מיד שאלה "למה אנחנו לא שם?"

לרשימה הזו, הסברתי לה, לא בטוח שתרצי להיכנס, כי רוב הסיפורים שם די עצובים, אבל אין ספק שדדה וניצן הם הזוג המלכותי של אמני הרחוב בישראל והם ללא ספק זוג האמנים הכי מגניב שפעיל היום בזירת האמנות המקומית בכלל.

אז אחרי כל ההקדמה הזו, אתם מתפלאים שהזמנתי אותם להתראיין לבלוג?!


birds and poetry
עבודה משותפת של דדה וניצן בקריית המלאכה

ה-סטודיו

נפגשנו בסטודיו החדש שלהם, אליו נכנסו רגע לפני פרוץ הקורונה, ובמהלך תקופת הסגר עבדו קשה כדי להפוך אותו לפנינה שהוא היום. גרם המדרגות המוביל אל הסטודיו הוא יצירת אמנות בפני עצמה. בכלל, כיף לראות אמנים שמשקיעים בסביבה שלהם. זה משקף את העובדה שהיצירה היא מבחינתם צורך ולא אמצעי.



שלומית: איך בעצם מתחילה העבודה ברחוב, ממה זה נובע?

ניצן: זה נובע מתשוקה. פשוט ככה. כשאנחנו רואים קיר שמדבר אלינו אנחנו ממש מחזרים אחריו – באים לבקר אותו ביום ובלילה, יושבים לידו, לומדים את הדינמיקה באזור. למשל הקיר הגדול ברחוב המנור זה קיר שזממנו עליו הרבה זמן כי הוא מאוד מיוחד. אנחנו מסתכלים על קיר כמו על קנווס ובמקרה הזה היו כל מיני אלמנטים שמשכו אותנו כמו כבלי חשמל שיוצאים מכל מיני מקומות, ויש שם דלת שכמו תלויה באויר ולא מובילה לשום מקום. זה ריתק אותנו. אז התחלנו לעבוד - עושים עבודת בילוש לגבי הבעלים והשוכרים כדי להבין מי נגד מי ואיפה יש לנו סיכוי לשיתוף פעולה ומתחילים לדבר עם אנשים. צריך גם לבחור תזמון טוב – הכי טוב זה שבת או חג שבהם אנחנו עובדים אינטנסיבי ואז כשחוזרים מהחופש העבודה כבר עובדה מוגמרת במרחב.

שלומית: זה לא מסוכן?

ניצן: בעיקרון זה מסוכן כשעובדים על קירות באופן לא חוקי. אם זה לא חוקי המשטרה יכולה לעצור אותנו וגם יכולים לתת לנו קנסות. יש לנו מעל לעשור של ניסיון בתחום ובין היתר קרו לנו דברים לא נעימים ומפחידים בארץ ובעולם. זה משהו שצריך לקחת בחשבון לאורך כל הדרך אם זו העשייה האמנותית בה בחרת.


דדה וניצן (קרדיט צילום של ניצן: ליתאי פלטין)


שלומית: כל אחד מכם הוא בעצם אמן בפני עצמו, מתי התחלתם לעבוד יחד?

ניצן: שנינו פעילים כבר הרבה מאוד זמן – אני כבר כמעט עשור ודדה יותר, ולאורך השנים ראינו עבודות אחד של השני ברחוב, אבל לא נפגשנו. בשלב מסויים הוא מאוד סיקרן אותי אז מצאתי אותו בפייסבוק והתחלנו להתכתב. במשך שנתיים התכתבנו והיה לנו חיבור טוב אבל זה לא היה רומנטי. תוך כדי היו לי בני זוג וגם הוא היה בקשר, אבל המשכנו להתכתב ונעשינו חברים טובים בלי להיפגש. בסוף החלטנו שהגיע הזמן להיפגש וגם מאותה נקודה לקח לנו הרבה זמן להפוך לזוג. אפשר לומר שהייתה לנו התחלה לא כל כך חלקה. לא סיפור האהבה הקלאסי של ההתאהבות ממבט ראשון אלא אהבה שצמחה מתוך חברות אמת ואמון שנבנה עם הזמן. כל זה היה לפני שבע וחצי שנים ומאז אנחנו ביחד וכפי הנראה ובתקווה, נהיה יחד לנצח באושר בלי להתחתן באופן רשמי. לפני ארבע שנים בערך התחלנו גם לעבוד יחד וליצור עבודות משותפות בנוסף לעבודה האינדיבידואלית של כל אחד מאתנו.

שלומית: ואיך זה לעבוד ביחד? זה לא תמיד פשוט

ניצן: האמת שעבורנו זה מתבקש. גם כשאנחנו לא עושים עבודה משותפת אנחנו פועלים יחד באותו חלל. אחרת פשוט לא היינו מתראים. השעות שלנו הן הרבה פעמים הזויות.


דדה וניצן אינטרנשיונל

birds and poetry Miami
דדה וניצן מינץ במיאמי, ארה"ב

שלומית: עבדתם גם בחו"ל נכון?

דדה: וואו! עבדנו בהרבה מאוד מקומות – פולין, צרפת, ברלין, רוסיה, לונדון, ניו יורק, מיאמי, מקסיקו ועוד הרבה.

שלומית: איך מגיעים לזה?

דדה: כל פעם זה קורה אחרת – לפעמים זו הזמנה של השגרירות, לפעמים פרוייקט שנרקם בינינו לבין גלריה או אספן או ארגון מקומי. בדרך כלל העבודה היא חלק מפרוייקט שיש לו משמעות קהילתית, לפעמים אנחנו מעבירים גם הרצאה או סדנא. היו פעמים שגם עבדנו מטעם עצמנו, במקומות שהרגשנו שאנחנו רוצים בהם נוכחות במרחב הציבורי.

ניצן: במקסיקו למשל הגענו במסגרת תוכנית רזידנסי וזה היה דבר מדהים כי היתה לנו המון תמיכה, קיבלנו אסיסטנטים ולימדו אותנו טכניקות חדשות והצלחנו לעשות עבודות שלא היינו יכולים לעשות במסגרת אחרת. תוכניות הרזידנסי הן בין הדברים הכי קריטיים בעיניי להתפתחות שלנו כאמנים.


bandaids Mexico
דדה וניצן במקסיקו סיטי

שלומית: זה די קשה מבחינה פיזית לא?

ניצן: אבל אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים את החומריות הזו, את החספוס, את העבודה בחוץ.

שלומית: ומה לגבי עבודות הגלריה?

ניצן: אלה עבודות שאנחנו יוצרים בסטודיו אבל הן לא מאוד שונות ממה שאנחנו עושים בחוץ. צריך לזכור שכל עבודת חוץ מתחילה בסטודיו בתכנון, בשבלונות וכו'. אנחנו גם אוהבים להכניס את החוץ פנימה לגלריה ולעבוד עם כל מיני חומרים מהרחוב שמרתקים אותנו. בתערוכת היחיד שהיתה לנו בגלריה זימאק לפני שנה הצגנו עבודות מפרוייקט הצלה שעשינו – נכנסנו לכל מיני בתים מועדים להריסה בתל אביב ומצאנו בהם חפצים שמבחינתנו הם זהב, ויצרנו איתם אמנות.

שלומית: אז האהבה שלכם לחומריות והמצע הלא שגרתי בעצם עברה מהרחוב ומקבלת תרגום גם במרחב הפנימי. מעניין.

ניצן: הקשר בין החוץ לפנים הוא גם בנושאים כמו למשל בעלי החיים שאנחנו יוצרים וגם הרבה פעמים בטקסט יש רפרנס לזה. העולם שלי הוא למעשה חצוי – יש את האמנות ויש את השירה.



שלומית: יש לכם קהל מאוד תומך ומסור.

ניצן: התברכנו במקבץ של אספנים שעם הזמן הפכו להיות ממש חברים, סוג של משפחה. עד כדי כך שאם אחד מאיתנו חולה אז הם מבשלים לנו מרק. זה הרבה מעבר.

שלומית: זה מעניין כי בד"כ חושבים על יחסי אמן-אספן כחד כיווניים.

ניצן: זה ממש לא. הם קונים מאיתנו אמנות, אבל אנחנו מקבלים מהם חום, תמיכה, עצה טובה וקשרים, שזה לא פחות משמעותי.

שלומית: סיפרת על התערוכה בגלריה זימאק שהתחלתם לעבוד איתה.

ניצן: כן, זה צעד חשוב עבורנו. החיבור עם זימאק נהדר. זה פשוט מרגיש לנו בית. כולם שם בלי יוצא מן הכלל אנשים טובים ומקצועיים וכיף לעבוד ולהיות במחיצתם. העבודה עם גלריה כמובן מרחיבה לנו את הקהל, אבל מצד שני חשוב לנו לשמור על קשר עם הקהל שהתחיל איתנו – אנשים צעירים כמונו, שלא היה להם כסף בדיוק כמו שלנו לא היה ובכל זאת עשו מאמץ וקנו עבודות. אלה אנשים שמלווים אותנו ממש מההתחלה.

visual poetry
ניצן מינץ, עבודת קיר באשדוד

שלומית: איך אתם מתמודדים עם נושא חשיפה באמנות שלכם?

דדה: בציור שלי אני משתמש בהרבה קודים שהם פנימיים שלי, כל מיני סימבולים שמשמעותיים עבורי. ברגע שזה יוצא החוצה כל אחד יכול לקרוא בזה משהו אחר, מתוך העולם שלו. למשל, אני מקבל הודעות מעל מיני אנשים לגבי המשמעות של הפלסטר עבורם ואיך הם מתייחסים לזה, וזה הרבה פעמים מפתיע אותי, דברים שלא חשבתי עליהם. אני אוהב את העמימות הזו.

שלומית: בעצם אתה גם לא נחשף בפומבי

דדה: נכון, זה גם קשור לזה. זה התחיל מהקטע של אמן רחוב ששומר על זהות חסויה כדי להתמודד עם הרשויות, אבל היום זה הרבה יותר מזה. אני מרגיש שהניתוק מהזהות שלי משאיר את האמנות הרבה יותר נקייה ופתוחה לפרשנות של הצופה, ולשם אני חותר.

שלומית: מצד שני את ניצן מאוד חשופה בשירה שלך.

ניצן: את חושבת? אני לא מרגישה ככה. אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה לקלף עוד שכבות ולחשוף יותר מעצמי. כשאני קוראת דברים ישנים שכתבתי אני ממש מרגישה שלא הוצאתי מספיק, שזה לא חשוף וספציפי כמו שהייתי רוצה, אבל זה תהליך ואני כל הזמן לומדת ומתפתחת.


פלסטר מציל חיים

dede bandaid
דדה, פלסטר ענק בכיכר רבין בתל אביב

שלומית: אתה יכול לספר קצת על המשמעות של הפלסטר?

דדה: הפלסטר עצמו התחיל מפוסט-טראומה שחוויתי בעקבות השירות הצבאי שלי וכשהשתחררתי הוא התחיל ללוות אותי, בהתחלה כשרבוט ואחר כך התחלתי לצייר אותו ברחבי העיר על קירות, שלטים, ארונות חשמל ומה לא, וזה באמת עזר לי לאט לאט להתגבר על כל הרגשות והחוויות השליליים האלה. הפלסטר הכי גדול שעשיתי הוא על רחבת כיכר רבין, על כל המשמעויות שלה, והוא היה חלק מקמפיין הד-סטארט שעשיתי במטרה לייצר פלסטרים אמיתיים ולהפוך את המטאפורה למוצר גשמי.


שלומית: אפשר לאמר שאתם לא אמני גלריה קלאסיים וגם לא אמני רחוב קלאסיים נכון?

דדה: הדרך שלנו היא באמת די ייחודית. שנינו בוגרי אקדמיה – ניצן סיימה את מינשר ואני למדתי בבצלאל אבל לא עברנו את התהליך הקלאסי הזה של תערוכות גמר ובוגרים שמסומנים על ידי הגלריות ומקבלים מהן הזדמנויות.

ניצן: אמנם באנו מהאקדמיה אבל נכנסנו לעולם האמנות בדרך צדדית ואחורית.

שלומית: אז אולי זה באמת מסביר את העובדה שאתם מצליחים גם בזירת הרחוב וגם בגלריה. אתם משתמשים גם הרבה ברשתות החברתיות.

ניצן: ברור. אינסטגרם היום זה חלק בלתי נפרד מארגז הכלים של כל אמן.