top of page

אוצרות ברחובות - ראיון עם Dede Bandaid וניצן מינץ

עודכן: 27 בינו׳ 2021

אם אתם מסתובבים בתל אביב אין מצב שלא נתקלתם בעבודות של Dede Bandaid וניצן מינץ, גם אם לא ידעתם שהן שלהם. סימן ההיכר של דדה הוא הפלסטר, אבל לא רק. ניצן היא משוררת ויזואלית והשירים שלה, עם הפונט הייחודי, מעטרים הרבה קירות בעיר.

אני עוקבת אחרי העבודה שלהם ברחוב ודרך הרשתות החברתיות כבר הרבה זמן אבל נפגשנו לראשונה רק בפברואר האחרון, במכירת סטודיו שערכו לקראת מעבר לסטודיו חדש. באותו הזמן הייתי שקועה בכתיבת הפוסט על זוגות אמנים לכבוד וולנטיין'ס וכשסיפרתי על כך לניצן היא מיד שאלה "למה אנחנו לא שם?"

לרשימה הזו, הסברתי לה, לא בטוח שתרצי להיכנס, כי רוב הסיפורים שם די עצובים, אבל אין ספק שדדה וניצן הם הזוג המלכותי של אמני הרחוב בישראל והם ללא ספק זוג האמנים הכי מגניב שפעיל היום בזירת האמנות המקומית בכלל.

אז אחרי כל ההקדמה הזו, אתם מתפלאים שהזמנתי אותם להתראיין לבלוג?!


birds and poetry
עבודה משותפת של דדה וניצן בקריית המלאכה

ה-סטודיו

נפגשנו בסטודיו החדש שלהם, אליו נכנסו רגע לפני פרוץ הקורונה, ובמהלך תקופת הסגר עבדו קשה כדי להפוך אותו לפנינה שהוא היום. גרם המדרגות המוביל אל הסטודיו הוא יצירת אמנות בפני עצמה. בכלל, כיף לראות אמנים שמשקיעים בסביבה שלהם. זה משקף את העובדה שהיצירה היא מבחינתם צורך ולא אמצעי.



שלומית: איך בעצם מתחילה העבודה ברחוב, ממה זה נובע?

ניצן: זה נובע מתשוקה. פשוט ככה. כשאנחנו רואים קיר שמדבר אלינו אנחנו ממש מחזרים אחריו – באים לבקר אותו ביום ובלילה, יושבים לידו, לומדים את הדינמיקה באזור. למשל הקיר הגדול ברחוב המנור זה קיר שזממנו עליו הרבה זמן כי הוא מאוד מיוחד. אנחנו מסתכלים על קיר כמו על קנווס ובמקרה הזה היו כל מיני אלמנטים שמשכו אותנו כמו כבלי חשמל שיוצאים מכל מיני מקומות, ויש שם דלת שכמו תלויה באויר ולא מובילה לשום מקום. זה ריתק אותנו. אז התחלנו לעבוד - עושים עבודת בילוש לגבי הבעלים והשוכרים כדי להבין מי נגד מי ואיפה יש לנו סיכוי לשיתוף פעולה ומתחילים לדבר עם אנשים. צריך גם לבחור תזמון טוב – הכי טוב זה שבת או חג שבהם אנחנו עובדים אינטנסיבי ואז כשחוזרים מהחופש העבודה כבר עובדה מוגמרת במרחב.

שלומית: זה לא מסוכן?

ניצן: בעיקרון זה מסוכן כשעובדים על קירות באופן לא חוקי. אם זה לא חוקי המשטרה יכולה לעצור אותנו וגם יכולים לתת לנו קנסות. יש לנו מעל לעשור של ניסיון בתחום ובין היתר קרו לנו דברים לא נעימים ומפחידים בארץ ובעולם. זה משהו שצריך לקחת בחשבון לאורך כל הדרך אם זו העשייה האמנותית בה בחרת.


דדה וניצן (קרדיט צילום של ניצן: ליתאי פלטין)


שלומית: כל אחד מכם הוא בעצם אמן בפני עצמו, מתי התחלתם לעבוד יחד?

ניצן: שנינו פעילים כבר הרבה מאוד זמן – אני כבר כמעט עשור ודדה יותר, ולאורך השנים ראינו עבודות אחד של השני ברחוב, אבל לא נפגשנו. בשלב מסויים הוא מאוד סיקרן אותי אז מצאתי אותו בפייסבוק והתחלנו להתכתב. במשך שנתיים התכתבנו והיה לנו חיבור טוב אבל זה לא היה רומנטי. תוך כדי היו לי בני זוג וגם הוא היה בקשר, אבל המשכנו להתכתב ונעשינו חברים טובים בלי להיפגש. בסוף החלטנו שהגיע הזמן להיפגש וגם מאותה נקודה לקח לנו הרבה זמן להפוך לזוג. אפשר לומר שהייתה לנו התחלה לא כל כך חלקה. לא סיפור האהבה הקלאסי של ההתאהבות ממבט ראשון אלא אהבה שצמחה מתוך חברות אמת ואמון שנבנה עם הזמן. כל זה היה לפני שבע וחצי שנים ומאז אנחנו ביחד וכפי הנראה ובתקווה, נהיה יחד לנצח באושר בלי להתחתן באופן רשמי. לפני ארבע שנים בערך התחלנו גם לעבוד יחד וליצור עבודות משותפות בנוסף לעבודה האינדיבידואלית של כל אחד מאתנו.

שלומית: ואיך זה לעבוד ביחד? זה לא תמיד פשוט

ניצן: האמת שעבורנו זה מתבקש. גם כשאנחנו לא עושים עבודה משותפת אנחנו פועלים יחד באותו חלל. אחרת פשוט לא היינו מתראים. השעות שלנו הן הרבה פעמים הזויות.


דדה וניצן אינטרנשיונל

birds and poetry Miami
דדה וניצן מינץ במיאמי, ארה"ב

שלומית: עבדתם גם בחו"ל נכון?

דדה: וואו! עבדנו בהרבה מאוד מקומות – פולין, צרפת, ברלין, רוסיה, לונדון, ניו יורק, מיאמי, מקסיקו ועוד הרבה.

שלומית: איך מגיעים לזה?

דדה: כל פעם זה קורה אחרת – לפעמים זו הזמנה של השגרירות, לפעמים פרוייקט שנרקם בינינו לבין גלריה או אספן או ארגון מקומי. בדרך כלל העבודה היא חלק מפרוייקט שיש לו משמעות קהילתית, לפעמים אנחנו מעבירים גם הרצאה או סדנא. היו פעמים שגם עבדנו מטעם עצמנו, במקומות שהרגשנו שאנחנו רוצים בהם נוכחות במרחב הציבורי.

ניצן: במקסיקו למשל הגענו במסגרת תוכנית רזידנסי וזה היה דבר מדהים כי היתה לנו המון תמיכה, קיבלנו אסיסטנטים ולימדו אותנו טכניקות חדשות והצלחנו לעשות עבודות שלא היינו יכולים לעשות במסגרת אחרת. תוכניות הרזידנסי הן בין הדברים הכי קריטיים בעיניי להתפתחות שלנו כאמנים.


bandaids Mexico
דדה וניצן במקסיקו סיטי

שלומית: זה די קשה מבחינה פיזית לא?

ניצן: אבל אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים את החומריות הזו, את החספוס, את העבודה בחוץ.

שלומית: ומה לגבי עבוד