כבכל שנה ב-20 השנים האחרונות, נפתחת בימים אלה תערוכת הצילום 'עדות מקומית'. מה שהחל כפרק מקומי קטן שהוצג לצד תערוכת World Press Photo העולמית ביוזמתה של דנה וולפיילר-ללקין, קיבל לאורך השנים נפח הולך וגדל, עד כי השנה הוא תופס את הבמה כולה, בשל אילוצי המלחמה.
כתערוכת צילומי עיתונות, התערוכה הזו אף פעם לא היתה תערוכה אמנותית מן המניין, אולם היא סיפקה לא מעט רגעים של צילום אמנות אמיתי. רוב רובם של הצילומים המשתתפים בתערוכה הם של צלמי עיתונות ותיקים ומנוסים המסקרים לאורך כל השנה את האירועים החדשותיים ואת ההוויה הישראלית. המבחן האמיתי של הצילומים הללו הוא במרחק של זמן, כאשר האלמנט החדשותי נגוז ונשאר רק הפריים. הניתוק מהדיווח והזמן מאפשר לשפוט את הצילום ברמה הטכנית מבחינת קומפוזיציה, בחירת זוית צילום, תאורה ופוקוס, אבל לא פחות חשוב הוא הרובד הפנימי – עד כמה התמונה הזו מספרת סיפור? מעוררת רגשות? מענגת מבחינה ויזואלית? בעלת הקשרים רחבים לתרבות והיסטוריה? פתוחה לפרשנויות? כ-5600 צילומים הוגשו השנה לשיפוט הועדה, אשר בוחרת אותם ללא ידיעת זהות הצלם, מתוכם נבחרו 130 להציג בתערוכה.
מהות התערוכה היא למעשה לשקף לנו, הישראלים, את החיים במדינה בשנה החולפת. התמונה שעולה ממנה השנה היא ברורה: ישראל – מלחמה.
העבודה על התערוכה אורכת חודשים רבים והצילומים הנבחרים היו ידועים לצוות כבר באוגוסט 2023, הרבה לפני פרוץ המלחמה, אולם הקיטוב, האלימות והעימות מהווים את הנושא העיקרי של רוב הצילומים. המחאה החברתית מצד אחד והסכסוך הישראלי-פלסטיני בשטחי יהודה ושומרון תופסים את רוב רוחב היריעה. צילומי פוליטיקאים, ובמיוחד ראש הממשלה והשרים הבכירים, שהיו בעבר חלק מרכזי בתערוכה, כמעט שלא נמצאים השנה, וזאת בשל מיעוט הזדמנויות ספונטניות לצילום בגלל ההסתגרות של אלה עקב המחאה החברתית. גם צילומי החברה, התרבות והספורט נדחקים מעט לשוליים.
המחאה החברתית, שנמשכה באופן קונסיסטנטי לאורך מעל תשעה חודשים, מקבלת את מרכז הבמה כתופעה הפוליטית והחברתית הכי משמעותית בשנה החולפת. יחד עם זאת, אומרת אוצרת התערוכה ענת סרגוסטי, כיוון שמדובר במחאה מנומסת, שרבים ממשתתפיה היו משפחות עם ילדים, היא לא הניבה הרבה רגעי שיא צילומיים. היא בחרה את הצילום של ההפגנה הספונטנית באיילון ב"ליל גלאנט" של אוהד צויגנברג כתמונת מפתח בתערוכה. בנקודת הזמן הנוכחית אנו יכולים להעריך את הקריטיות של האירוע, שהתרחש אחרי פיטורי שר הביטחון גלאנט בעקבות התרעתו בפני ראש הממשלה על פגיעה במוכנות הצבא עקב הרפורמה המשפטית.
לתמונת השנה בחר צוות השופטים את צילומו של אריאל שליט שצולם שלושה חודשים מאוחר יותר, גם הוא עוסק בחסימת נתיבי איילון במדורות. שליט התמקד בדמותו של מפגין היושב על כיסא מנהלים בגבו אל המדורה. הניגוד בין האש והמפגינים האקטיביים לבין זה היושב עייף ומותש על כיסא שלא ברור כיצד הגיע למקום, יוצר תמונה סוריאליסטית. דווקא מיצג השפחות, שהיה פוטוגני מאוד וקיבל תהודה רבה בזמן אמת, מיוצג כאן בצילום אחד בלבד של אביר סולטן.
הבחירה האוצרותית של הצבת תמונתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיערה מביטה מעלה מתחת לתמונת חברי הכנסת והשרים מהימין מצטלמים לסלפי אחרי אישור החוק לביטול עילת הסבירות, היא מבריקה. עוד תמונה חכמה היא צילום של אילן לורנצי שתפס דין ודברים בין שוטר מזוקן מקריית שמונה למוחה האוחז תמונה של בנימין זאב הרצל בצומת גומא.
לצד המחאה מככב, כבכל שנה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הצלמים מצלמים בשטחי יהודה ושומרון את המתנחלים במאחזים, את תושבי הכפרים הפלסטינים ואת נקודות ההשקה ביניהם, לרוב בהתערבות הצבא. את צילומי הרחפן של שרידי קהילות בדואיות שנאלצו לעזוב בגלל אלימות מתנחלים (אורן זיו), הציבה האוצרת לצד סדרת צילומים של הקמת המאחז הבלתי חוקי מעוז אסתר (קובי וולף).
בניצב מוצג צילום הפנינג של ילדים בצל עץ רימון, כשאת השטח תוחמת חומת בטון גבוהה עם מגדל שמירה, זהו קבר רחל (אוהד צויגנברג). עוד תמונה שלכדה את תשומת ליבי היא זו של חיילי צה"ל במחסום מעיינים בתעודות זהות שהוגשו להם על ידי ילד פלסטיני קטן שנשלח על ידי הוריו (קובי וולף).
איליה יפימוביץ' צילם באמצעות רחפן רכבים שהוצתו בחווארה. הרכבים ניצבים בקומפוזיציה שכמו לקוחה ממשחק מחשב של ילדים, כולם מכוסים באפר שצובע את הצילום כולו בגווני שחור-לבן. תמונה מצויינת כשלעצמה, מעוררת בעולם של אחרי 7 באוקטובר קונוטציה למגרשי המכוניות השרופות ממסיבת נובה ברעים.
כמובן שלא ניתן לפתוח תערוכה כזו כעת מבלי להתייחס למלחמה המתחוללת בחודשיים האחרונים. על קיר מרכזי בחלל מוקרנים 271 צילומים שנבחרו על ידי אוצרי התערוכה בלופ שאורך דקות ארוכות. הוא מתחיל בצילומי המחבלים שהגיעו מעזה עם טרקטורונים מעופפים (רחפני בקאי) כפי שצולמו על ידי הצלם רועי עידן ז"ל שנרצח על ידם דקות אחר כך. לאחר מכן מוקרן רצף צילומים מימי הלחימה הראשונים בקיבוצים ובשטחים אורבניים, מכיכר החטופים ומהלוויות הרבות. אלה תמונות חזקות שמספרות את הסיפור שלנו בזמן הווה. אולי הווה מדי.
איגוד צלמי העיתונות בחר לתת פרס על שם רועי עידן ז"ל לשלושה צילומים מצטיינים מימי המלחמה – צומת ניר עוז (זיו קורן), תחנת המשטרה בשדרות (איליה יפימוביץ) וחיילים נושאים גופה בכפר עזה (אמיר לוי). אציין כי בחירת הצילומים נעשתה תוך התחשבות ברגשות הקהל, ולמרות שמדובר בצילומים מטלטלים, אין בהם לפגוע בכבוד הנרצחים או השורדים.
צילום עיתונות הוא מקצוע גברי בעיקרו ועל כן רוב הצילומים המוצגים בתערוכה הם של צלמים. יחד עם זאת, כמה מהרגעים הפיוטיים ביותר בתערוכה נתפסו בעדשותיהן של צלמות. אלכס פרפורי היא צלמת של היומיום ובעבודת וידאו שמוצגת בפורמט של סטורי באינסטגרם היא מתארת את הרחוב הישראלי בחודשים האחרונים, בהם היא מסתובבת ומזמזמת לעצמה מהימנוני המחאה ומתבוננת בסביבה דרך הפריזמה הזו. שגית פרידמן-הלל מציגה סדרת צילומים של הני שקולניק, ניצולת שואה בת 104 שהיתה צלמת. היא מצלמת אותה בחדר השינה שלה עם הרבה הומור וחמלה בצילום מוקפד וחכם. טלי רצקר מציגה סדרה של אם ובת, עולות מאוקראינה, שנמצאות בקונפליקט תרבותי מתמשך, שהתעצם עם פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה. הצילומים המבויימים משלבים בהרבה הומור את הבגדים האוקראינים המסורתיים עם נושאים ארצישראלים מובהקים כמו פלאפל, פיתה, שוקו וטרמפיאדה.
עירוב הנושאים השונים בחלל גורם לתעתוע שתורם לחוויה – צילום בגווני אדום בוהק שנדמה שמתאר פצצות תאורה בלחימה או הפגנה, מתברר כצילום ממשחק כדורגל של הפועל. הכל מתערבב זה בזה, ממש כמו במציאות.
לרוב מוצגת תערוכת 'עדות מקומית' לצד תערוכת הצילום הבינלאומית WPP. השנה בגלל המלחמה לא התאפשר השילוח של היצירות הבינלאומיות ועל כן התערוכה הישראלית נפרסה על כל שטח התצוגה, מה שאיפשר איוורור ותלייה מרווחת, אחד מעקבי אכילס של התערוכה בשנים קודמות.
אני רוצה לציין את הגמישות והחשיבה היצירתית של יזמי ואוצרי התערוכה, שנאלצו לערוך שינויים מרחיקי לכת בתערוכה עד הרגע האחרון: הוספת צילומי המלחמה המוקרנים וכן הצילומים הזוכים בפרס איגוד צלמי העיתונות ושינוי הפריסה והתלייה של כל התערוכה בעקבות היעדר צילומי ה-WPP הציבו אתגרים גדולים ומלחיצים והצוות עמד בהם היטב.
עוד אלמנט שנולד בתגובה למלחמה הוא תערוכת הצילומים של לביא ליפשיץ ז"ל, חייל סדיר שצילם את היומיום שלו בצבא ונפל בלחימה ב-30.10.23. התערוכה מוצגת באולם קלצ'קין.
'עדות מקומית' מציינת 20 שנה להיווסדה ועל מנת לציין זאת אצרו עמי ויינשטיין וורדי כהנא מיצב וידאו המתפרס על ארבעה מסכים, עליהם מבליחים מיטב הצילומים שהשתתפו בתערוכות העבר. הם מציגים פסיפס מורכב ואינטנסיבי של חיים בקונפליקט פנימי וחיצוני, אישי ולאומי, על שלל פניו. את הוידאו ופס הקול יצר רן סלוין.
לצד אלה מוקרנים ראיונות וידאו עם כמה מהצלמים הבולטים שהשתתפו בתערוכות העבר (וההווה) ואלו שופכים אור על אופי העבודה של צלמי העיתונות - המאמץ, הסיזיפיות והתסכול הכרוכים בלהביא את הפריים המנצח. לרוב הם יודעים שזה זה מיד עם הקליק, בלי לחכות ולראות מה יצא.
אני ממליצה לבקר באתר 'עדות מקומית' ולעיין גם בתמונות מהשנים הקודמות.
בעידן בו הבינה המלאכותית והפייק ניוז מאיימים להשתלט על כל חלקה טובה, יש ערך גובר לעדותם ותיעודם של צלמות וצלמים מקצועיים.