ארוחת חג

השנה אני מארחת את ארוחת ראש השנה.

זו פעם ראשונה עבורי ואני מתרגשת.

כבר ערכתי ארוחות משפחתיות בעבר, אבל אף פעם לא ארוחת חג. אמנם מבחינת ההרכב אין אצלנו הבדל גדול בין השתיים – תוצאה של משפחה לא גדולה והגבלות קורונה כמובן. ובכל זאת, בארוחת חג יש משהו אחר. אווירה מיוחדת.

בארוחות החג אצלנו, במיוחד בראש השנה וליל הסדר, התפריט הוא די צפוי, כי יש מסורת, גם כללית וגם משפחתית (אני מאמינה שככה זה ברוב המשפחות). ועדיין, תמיד יש את הרצון להפתיע: בתוספת מיוחדת, בקינוח יוצא דופן וכמובן בעריכת השולחן עצמו.

אבל האוכל הוא רק חלק מהעניין. יש בה עוד הרבה יותר, בארוחת החג. כולם מתלבשים חגיגי, הילדים מצוחצחים ומסורקים, נוסעים בכבישים העמוסים עם כל עם ישראל ומשתדלים לא לאחר. מתקשרים לאחל 'שנה טובה' או 'חג שמח' אחרונים, ויש תחושה אישית מיוחדת כל אחד עם עצמו.

במיוחד אני אוהבת את ראש השנה. יש משהו מרגש באפשרות לפתוח דף חדש, לרענן את הנשמה. בזה אני חושבת שאנחנו כישראלים וכיהודים זכינו, כי יש לנו אפשרות לפתוח את השנה פעמיים: אם השנה העברית לא התחילה משהו, תמיד אפשר להתחיל מחדש בשנה הלועזית.

גם במשפחות הכי חמות ואוהבות יש לפעמים עניינים לא סגורים, ביקורת, תחרות, משולבים יחד עם לחצים וטרדות חיצוניים (החיים וזה) וכל אלה מתיישבים יחד לשולחן ארוחת החג. לפעמים מדברים על זה ולפעמים לא, אבל כל אלה נמצאים שם, ולכן בארוחת חג תמיד יש פוטנציאל למשהו אחר, מתוק-מריר. זה לא משהו ייחודי לישראלים לדעתי, אבל כמו לכל דבר, אנחנו נותנים לזה את הגוון והטעם שלנו.

על זה בעצם רציתי לכתוב הפעם (ההקדמה יצאה קצת ארוכה, איתכם הסליחה).

אוכל באופן כללי וסעודות באופן ספציפי מהווים פרק משמעותי בהיסטוריה של האמנות. דאגו לכך סיפורי הברית החדשה שסיפקו לנו את הסעודה האחרונה כמובן וגם את משתה החתונה בקנה והסעודה באמאוס, שגדולי הציירים, כמו ליאונרדו דה וינצ'י או קראווג'יו, תיארו ברוב כישרון. וכן מסורת הטבע הדומם והוואניטס, בניצוחם של המאסטרים ההולנדים, שציירו שולחנות עמוסים כל טוב, אבל נטולי המרכיב האנושי. מאוחר יותר התפתח גם ז'אנר חילוני שתיאר סעודות והילולות מסוגים שונים, החל מסעודת הנישואין של ברויגל ועד אוכלי תפוחי האדמה של ון-גוך.

הפעם אני רוצה להציג לכם עבודות של שלוש אמניות ישראליות צעירות שעוסקות בארוחה המשפחתית החגיגית במדיומים שונים, כל אחת מביאה את החוויות והפרשנות האישית שלה, ויחד הן נותנות תמונה עמוקה ומרובדת, לנושא שנראה על פניו פשוט ולא מורכב.

זויה צ'רקסקי-נאדי, יום הולדת לסבתא, 2017 (באדיבות האמנית)

זויה צ'רקסקי-נאדי מציירת את יום ההולדת של סבתא. כמו תמיד כמובן חוגגים באוכל: כל המשפחה ישובה סביב השולחן, משפחה לא גדולה (כמו זו של ילדותי) וסבתא מגישה את המאכלים. זה אמנם יום ההולדת שלה, אבל היא זו שטורחת. על השולחן פרוסים המטעמים בכלי קריסטל חגיגיים והיין מדגיש את חגיגיות המאורע. החדר עצמו אופייני מאוד ליוצאי ברית המועצות, עם השטיח התלוי על הקיר, ארון הכלים והקישוטים על השידה. נראה שכולם אוכלים בשקט, הם לא פונים זה אל זה ועיניהם מופנות מטה. אולי זה בגלל הטלוויזיה שדולקת תוך כדי הארוחה. סבתא ניגשת לשולחן כדי להגיש עוד מנה. אמנם יש לה כיסא, אבל המקום שלה לא ערוך ולא נראה שהיא מצטרפת לאכילה. היא בתפקיד המארחת.

ורד אהרונוביץ', ליל סדר, 2016

ורד אהרונוביץ' מציגה לנו את סצינת ליל הסדר המשפחתי, שיש בו לא מעט מהטראגי-קומי: סבתא אחת מאכילה את הדוד בכף מרק, השנייה מרימה לחיים כוס עם השיניים התותבות שלה, סבא אחד מחזיק את השולחן על גבו וסבא אחר מניף על כתפיו את אחת הנכדות, נכדה אחת משחקת בשיער עם סכין אוכל ואחרת שרועה עירומה על השולחן ועל גופה מוגשים גפילטע פיש וסושי. בקיצור, בלאגן שכולו כוונות טובות ומחוות אנושיות. טלי בן-נון כתבה: "אהרונוביץ' בונה סיטואציה משפחתית מוכרת ומכניסה בה מתח דרך פיסול ריאליסטי שבמבט ראשון מעורר מתיקות והשתעשעות ובמבט שני מתגלה פן מטריד וכואב. ארוחת החג הופכת תחת ידיה למחזה ריאליסטי-אבסורדי רווי קונפליקטים, נע בין נתינה להקרבה, בין כעס להומור, בין מציאות לפנטזיה".

אצל אהרונוביץ' הדמויות מבוססות על עצמה ועל משפחתה, אבל לא בדיוק. היא מאפיינת כל אחת מהדמויות והן חוזרות ומופיעות בעבודות שלה לאורך השנים (אם ראיתם בטוח לא שכחתם את התערוכה שלה במוזיאון הרצליה) ולפעמים מופיעות כמה פעמים באותה עבודה, כמו כאן. יש לה יכולת לגעת בלב ולהעלות חיוך בו זמנית.

בעבודה 'טרמפולינה' של מירב הימן אנחנו פוגשים משפחה גרעינית סביב שולחן האוכל. המפה הלבנה והבגדים החגיגיים מסגירים את העובדה שמדובר בארוחה חגיגית והנוף ברקע ממקם אותנו בפרבר ישראלי טיפוסי. על השולחן לחם, זיתים, ירקות ופירות. הפסטה מתעופפת באויר והיין נשפך לכל עבר. האב ובנו מחזיקים כל אחד את השולחן ביד אחת ואת הכיסא ביד השנייה, האם מחזיקה את הכיסא בשתי ידיים והבת מרימה ידיים. עיני כולם עצומות בכח מחשש מכל המזון שבאויר ורק האם מסכלת בנו ישירות.

קרן גולדברג כתבה: "בצילום 'טרמפולינה' הזמן נעצר בשבריר השנייה שבו עוד ניתן להחזיק בטקס המשפחתי, שבעוד שנייה יתנפץ ויתפורר על הרצפה. אותו הרגע החמקמק מבוים ונשלט על ידי האמנית, ועם זאת יש בו פן אקראי ומקרי שטומן בחובו אפשרויות לכאוס והרס של סדרי המשפחה. אך במציאות, שלא כמו בצילום, לא ניתן לעצור את הזמן החולף או להעביר אותו קדימה בהילוך מהיר. יכולות אלו נשארות בגדר משאלה אנושית בלתי מושגת".

מירב הימן, טרמפולינה, 2011

במיוחד במציאות החיים שלנו היום (עם ובלי קשר לקורונה) הצילום הזה מהווה מטאפורה לתלישות וחוסר הוודאות שאנחנו מתמודדים איתם, כל אחד בעצמו ובדרכו. ויחד עם זאת, יש בצילום הזה גם הרבה שמחה בעיניי, החדווה בלעשות משהו חריג ולא שגרתי, החופש שזה נותן לנו והיכולת שלנו, בתוך כל הכאוס הזה, לשמור על מה שחשוב לנו, במקרה הזה, המשפחתיות.

אני רוצה לאחל לכם שנה טובה, שתאפשר לכם לעוף על עצמכם ועם אלה היקרים לכם, ואל תשכחו לחייך.