תערוכת העשור לפרס חיים שיף לציור פיגורטיבי נפתחת בקיר מלא פרצופים, כולם מביטים אליך. איש עומד, אישה יושבת, פנים מציצים מאחורי משטח לבן, חדר מעוות במראה קמורה, שמלה ריקה. כל אלה הם פורטרטים עצמיים של האמנים המשתתפים בתערוכה. יופי של אקספוזיציה! כזו שמסקרנת, נותנת טעימה מהעתיד לבוא ומושכת אותך להיכנס ולגלות.
רוצים להצטרף אליי לסיור? כל הפרטים כאן.
דיוקנאות עצמיים הם סוגה ידועה ומוכרת בהיסטוריה של האמנות ומוסכם כי הם בעלי משמעות רבה, משקפים את האופן בו האמן תופס את עצמו או רוצה שהצופה יתפוס אותו. מה מנסה לספר דוד ניפו כשהוא מצייר עצמו כדייג? האם אמנון דוד ער עושה מחווה לוון-אייק בשימוש במראה קמורה? האם שמלת הכלולות הריקה של אורית אקטע הילדסהיים מייצגת אותה כאישה? השאלות כמובן נותרות פתוחות, וטוב שכך.
לכל אחד מהאמנים שזכו בפרס שיף לאורך השנים מוקדש קיר אמן. על הקיר הזה מוצגות עבודות בטווח רחב יחסית של תאריכים ומייצגות מבחינת האוצרים תקופה של יצירה.
הקיר הראשון מוקדש לערן רשף שמפליא לצייר בדיוק רב, נאמן למציאות ככל הניתן. ממש קשה להאמין שמדובר בציור, גם כשמסתכלים מקרוב. רשף בוחר לצייר מחסומים – דלת סגורה, תיבת תכשיטים, מקרר עתיק. הוא קורא לנו לנחש מה עומד מאחורי הדלת? מה בתוך התיבה? השמות שהוא נותן לעבודותיו אינם בנאליים אלא מפעילים את הצופה לדמיין מה הסיפור של החפצים הדוממים הללו. העמלנות הסיזיפית על כל ציור, שתהליך יצירתו אורך בממוצע כחצי שנה, מביא את הצופה לתהות ביתר שאת מדוע היה חשוב לאמן לצייר את כל הסדקים, את החלודה, הטיח המתקלף. דורון לוריא, אוצר התערוכה, מכנה את רשף "משורר הג'יפה", ואכן השם יאה לו.
הקיר הבא הוא של אמנון דוד ער, הזוכה הראשון בפרס שיף. בפינה אחת תלויה העבודה שזיכתה אותו בפרס לפני עשור, והיא במידה רבה מחווירה אל מול העבודות החדשות יותר. במרכז הקיר תלויה דמותו של ישו, כפי שער בוחר לתאר אותו – הוא פורס ידיו לצדדים אולם אינו צלוב, הוא נימול, מישיר מבט אך אינו מסגיר סבל או צער. ער קרא לעבודה 'הזהו האדם' כהומאז' לפרימו לוי, שורד הפלנטה אושוויץ המגלם את צלם בן האנוש. לצדדיו שתי עבודות גדולות מימדים שמהוות התחלה של סדרה בת חמישה ציורים שמתכנן האמן. מצד אחד – 'החיים עצמם' – דמות אנדרוגנית ישובה ומבט מיואש על פניה, מוקפת בחומרים המתכלים הממלאים את חיינו. השגרה של החיים הקפיטליסטים מועברת גם דרך הלבוש – ז'קט מחוייט, מכנסי ג'ינס ונעלי קרוקס. בצד השני – 'המוות' – הרבה יותר פשוט כביכול: גופה על מיטת בית חולים מחוברת למכשירים כשרק שלד מארח לה לחברה. ער מתאר את המוות בעידן המודרני, קר ומנוכר. הצופים נשארים עם חידה, פחד והרבה שאלות.
דוד ניפו עוסק הרבה בציטוט והתייחסות ליצירות של אולד מאסטרס, נותן להם אינטרפטציה שלו ובכך מנכס אותם לעצמו. ניפו מתייחס להשאלות אלה כאל סימפול, ששגור מאוד בתחום המוזיקה. למשל, את הדיוקן הכפול הידוע של פיירו דלה-פרנצ'סקה הוא ממיר בדיוקן כפול של זוג צעיר בן זמננו, בעלי צבעוניות דומה, בציור המוקדש לגורילה גדולה ומאיימת הקומפוזיציה מזכירה את זו של ולאסקז וכן הלאה וכן הלאה.
על הקיר מול ניפו מוצגות עבודותיו של עפר רותם. רותם הינו יוצא דופן בחבורה בכך שהוא מצייר בעפרון בלבד, ציורים גדולים מונוכרומטיים. במבט ראשון הם נראים מדוייקים להפליא, כמעט צילומיים. מקרוב ניתן לראות שרותם כמו חומד איתנו לצון ושותל כל מיני דימויים כמו שדונים קטנים שמציצים ודימויים מוכרים מתולדות האמנות (הצעקה של מונק, דיוקנו של ון-גוך והאדם ההולך של ג'אקומטי הם רק כמה מהם). הדבר נותן תחושה אינטימית מאוד, כאילו האמן חולק עימנו בדיחה פרטית. בתערוכת היחיד שלו לפני ארבע שנים הוצמדו לכל ציור זכוכיות מגדלת כדי שאף יצורון לא יחמוק מהצופים.
אורית אקטע מציגה קיר מאוד חשוף ואישי, כאילו מצטטת את רחל: "רק על עצמי לספר ידעתי..." ודרך הציורים אנחנו מגלים את המציאות הקשה איתה היא מתמודדת – חוסר אונים בציור בו היא כפותה לכיסא, ראשה מכוסה בשק (ציטוט ממגריט) ורגליה חצי שקופות, מעידות על מצב נפשי טעון; בקיר הדיוקנאות מוצגת שמלת הכלולות הריקה, עדות לריקנות נישואיה הראשונים. בציור אחר היא מציירת עצמה לבושה באותה שמלה וטבעת הנישואין תלויה על ידה, כמו הוצאה להורג. הציור הטרי ביותר, אותו מיהרה אקטע לסיים לטובת התערוכה נקרא כלואה, בו היא לבושה בבגדי החינה התימניים המסורתיים, כמו שלבשה לפני נישואיה. הכאב והמצוקה ניכרים על פניה המציצים כמו מצוהר מבעד לבגד הגדול והכבד. אקטע מספרת כי מבחינתה הציור הזה הוא פרידה מהתקופה הקורבנית שלה, ואכן ניכר בו השינוי בגישה, בטכניקה ובחופש שלקחה לעצמה. בימים אלה היא עובדת על דיוקן עצמי שמשדר יותר כח ושלמות עם עצמה. לא נותר לנו אלא להמתין לראותו כשיסתיים.
האמנית סיגל צברי מעידה על עצמה שהיא מתרכזת במפגש שבין ההתבוננות להשתנות ומנסה להישאר נאמנה אל שניהם. מצד אחד היא מציירת מה שהיא רואה, מתבוננת בחי (להבדיל מציור על פי תמונה) ומצד שני היא מתמסרת גם לשינויים. גם הרעיונות בציור משתנים ומהווים מבחינתה את ההיסטוריה של הציור, על כן היא לא מוחקת אלא משנה, משאירה עדויות בשטח, והצופה נקרא לאסוף את הרמזים ולעקוב אחרי הלך הרוח של הציירת.
לאוניד בלקלב מצייר באובססיביות את עצמו. כל הקיר שלו מלא בדיוקנאות עצמיים שמלווים אותו לאורך תהליך התחרדותו, שבאופן פרדוקסלי הפך אותו יותר ויותר דומה לדמותו של ישו. בחלק מהציורים הוא משאיר חצי מהקנווס ריק, עדות לחלק שמוסתר על ידי הציור בעת שהוא עובד עליו.
פאטמה שנאן היא אחת הזוכות הצעירות ביותר בפרס, צעירה דרוזית שהצליחה לפרוץ אל הזירה הבינלאומית. המוטיב המרכזי בעבודותיה של שנאן הוא השטיח, חלק חשוב במסורת הדרוזית. בתחילת דרכה התעמקה בדיוק והעברת הטקסטורה של השטיח, אולם עם השנים משיכות המכחול הופכות פתוחות יותר, חלקן אפילו לא מתחברות, ורק במבט מרחוק מתקבל השטיח במלוא הדרו, כמו אשליה אופטית נפלאה. באחד הציורים ארגה שנאן את עצמה אל תוך השטיח במין סימביוזה מרגשת.
מיה זר זכתה בפרס שיף בזכות הציור 'לילי' בו ציירה את ביתה יושבת אל מול מסך המחשב. תולדות האמנות מלאות באינטרפטציות של גדולי הציירים לנושא האור והאופן בו הוא נשפך על דמויות ואובייקטים. לרוב היה זה נר, לפיד או חלון, אולם בעידן המודרני זהו אור המסך. מובן שאור המסך שונה בצבעוניותו ובאיכויותיו מזה של הנר ופה טמונה החוכמה. בשנים האחרונות חוקרת זר טכניקות עבודה חדשות עם לקות ליצירת שקיפויות ועומק ועוסקת בציור חרקים ופרפרים למיניהם.
אלדר פרבר מחלק את זמנו בין ישראל וגרמניה, בהן הוא מצייר נופים נטולי אנשים ובכך מנסה לגשר על הפערים בין שני המקומות הללו. בשנים האחרונות נדמה כי הוא עוסק יותר ויותר בצד הגיאומטרי של הקומפוזיציה על חשבון הריאליזם. בעיניי זה מוסיף מימד מעניין יותר.
מתן בן כנען היה הזוכה בפרס שיף לשנת 2017 ותערוכת היחיד שלו במוזיאון תל אביב נסגרה לא מכבר. פעמים רבות הוא עוסק בסיפורים תנ"כיים באינטרפטציה מודרנית, באופן שמזכיר מעט את הצלם עדי נס. את הציור 'בת יפתח' הגיש לתחרות הפורטרטים הידועה בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון וזכה ב-2014. על מנת לא להסגיר את זהותו הישראלית בחר להציג אותה לשופטים כ'אנאבל וגיא'. גם ללא הסיפור השופטים מסתבר אהבו את התמונה, אולם הקונטקסט מטעין אותה בהרבה כח לטעמי.
את התערוכה חותם קיר גדול של ציורי טבע דומם של כל אחד מהאמנים המציגים, באופן שמביא לסגירת מעגל יפה ומהווה החלטה אוצרותית נבונה. גם כאן מדובר בסוגה עם היסטוריה ארוכה ותמצאו בה התייחסויות לתולדות האמנות כמו ציורים של מרכיב מזון אחד (סרדינים של מתן בן כנען) וממנטו מורי (אמנון דוד ער).
דובי שיף, האיש שעומד מאחורי הפרס, יזם אותו על מנת לעודד את הציור הפיגורטיבי ריאליסטי בישראל. הוא חש כי זרם זה לא בא מספיק לידי ביטוי בימינו, ועל חשבונו מוצגת אמנות קונספטואלית קשה להבנה. הוא מאמין כי בקרוב תחול התפכחות והשוק יחזור את היופי והעומק בציור הריאליסטי, אבל עד אז הוא לוקח על עצמו לספק לאמנים אלה במה.
אוצרי התערוכה מדגישים את המגוון והפנים הרבות שלובשת האמנות הפיגורטיבית הריאליסטית. כביכול כולם מציירים בנאמנות את המציאות, ובכל זאת לכל אחד יש קול שונה. נושא משמעותי לא פחות שעולה בסיור בתערוכה הוא מימד הזמן וההשפעה שלו על היצירה של האמנים. העובדה שכל אמן קיבל קיר אחד מאפשרת התבוננות רוחבית. ניכר כי רוב האמנים החלו את דרכם בציור מדוייק מאוד ועם השנים לקחו לעצמם חירות והוסיפו דרגות חופש. זה עדיין ציור פיגורטיבי ריאליסטי, אולם האמירה האישית בו חזקה ונוכחת יותר. התערוכה מספרת את סיפור התבגרותם של האמנים ועל כן בעיניי, לא פחות מריאליזם, התערוכה הזו עוסקת בזמן.
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.