בת מזל. כך מגדירה את עצמה חן שיש. "היה לי המון מזל לאורך החיים, עם הקריירה, המשפחה, הילדה שלי. אני באמת מרגישה שהמזל חייך אליי כל החיים" היא אומרת. והיא מחייכת אל המזל, מעריכה אותו ולא מקבלת את הדברים כמובן מאליו.
"זיקית בת מזל", המוצגת כעת בגלריה שכטר באוצרותה של דרורית גור אריה, היא התערוכה ה-90 שמציגה שיש (תערוכות יחיד וקבוצתיות) בשלושת העשורים בהם היא פעילה, והיא אחת האישיות שהציגה.
דרורית גור אריה, האוצרת המיתולוגית של מוזיאון פתח תקוה שעומדת היום בראש המסלול לאוצרות בסמינר הקיבוצים ואוצרת עצמאית, הוזמנה לאצור תערוכה בגלריה שכטר. "בפעם הראשונה שהגעתי לגלריה עם דרורית, ישר הרגשתי בית" מספרת שיש. "תקרות האבן המקומרות המתפוררות הזכירו לי את ילדותי בצפת ואת החופשים שביליתי אצל דודתי בעין כרם".
שיש גדלה בצפת לזוג עולים מתוניסיה, אמא שלה היתה דתיה ואביה היה חופשי בדתו ובודהיסט בהווייתו, שילוב מעניין בסמטאות העיר הרוחנית. כשהחלו לדבר על החלל, גור אריה העלתה את נושא הקמעות והצלמיות. שיש התחברה לנושא דרך ילדותה. בטקסט התערוכה היא מספרת שבנערותה סבלה מאהבה נכזבת, ואימה, שליבה נחמץ עליה, לקחה אותה אל המקובל השכונתי "וזה "כתב מה שכתב בשפת סתרים", ביקש אותה לנשק את הדף ולאחר מכן עטף אותו בבד ותפר אותו בידו בתפירה תמה. "אחזתי בשקית הבד שצבעה היה חום -בורדו והצטוויתי לשים אותה מתחת לכרית שלי ובתקווה ללב חדש ושלם״.
הפרשנות של שיש לאותו קמע באה לידי ביטוי בעבודות הנייר הקטנות המוצגות בגלריה התחתונה. עבור שיש, שרגילה לצייר בקנה מידה גדול במיוחד, דווקא הציור בפורמט קטן היה מאתגר ואילץ אותה לתמצת את עצמה. במרכז הויטרינה המוצגת בחלל הראשון נראה נייר ריבועי שמגיני דוד מצויירים בפינותיו בשחור ובמרכז כתובה המילה "אהבה" והשם "חן שיש". זה מה שמבקשת האמנית עבור עצמה. חלק מהכתובת מכוסה בדמות ציפור בצבעי שחור וזהב, מוטיב חוזר ביצירותיה של שיש לאורך השנים. קמע נוסף נתלה על אחד מקירות הגלריה ועליו שמה של ביתה היחידה תמר ועליו מצוייר עץ תמר הצומח מתוך כד.
רוב העבודות האחרות הן בעלות אופי מופשט יותר ונעשה בהן שימוש בעיקר בצבעי שחור וזהב. "את הזהב הכרתי בשנים שחייתי ברומא. במיוחד הרשימה אותי הבזיליקה של סן מרקו בוונציה, בה כל התקרה עשויה מוזאיקה מוזהבת. הזהב הוא מצד אחד מלא הוד ומלכותי ומצד שני כשהוא בעודפות הוא גם מתפרש כקיטש. אני מאוד אוהבת את שני הצדדים האלה" אומרת שיש. בחלק מהציורים מופיעים גם מעגלים מוזהבים, זכר להילות הקדושים שרווחות בציורי הכנסיות ובויטראז'ים של בתי הכנסת.
ניכר שהוקדשה מחשבה רבה באוצרות התערוכה: החלל הראשון בגלריה התחתונה בא לדמות מוזיאון ארכיאולוגי, כאשר במרכזו מוצבת ויטרינה שמשמשת לרוב להצגת מוצגים ארכיאולוגיים. על הקיר ממול מוצב מדף, מעליו מרחפות בשורה צלחות מצויירות. שיש מסבירה שהמדף אינו פונקציונלי כמו שגם העבודות עצמן אינן פונקציונליות, וזאת בניגוד למשמעות הראשונית של קמעות, שיש להם מטרה. על הצלחות העגולות הדביקה שיש ציורי נייר בגוונים לוהטים של אדום וכתום. אלה עבודות מופשטות לחלוטין שמזכירות את עבודות הרורשך היפהפיות שהציגה האמנית בבית אנה טיכו ב-2020.
על הקיר משמאל ובתוך הכוך שיוצא ממנו תלויות עבודות חימר תלת מימדיות. זוהי הפראפראזה של שיש על נושא הצלמיות, ששימשו גם הן כאמצעי פולחן בתרבויות רבות. שיש הושפעה ממסכות אפריקאיות, אולם המסכות שיצרה שיש הן בעלות מבנה אחיד ביסודן ולכל אחת מהן היא נותנת טיפול אישי. היא קורעת בהן פיות עם שיניים, מעטרת אותן בעטיפות שוקולד מוזהבות וחלקן מקבלות על עצמן את דמות הכלה התוניסאית ששיש עסקה בה בסדרת ציורים קודמת. הכוך הצר מאפשר מפגש אינטימי עם העבודות ומהווה הפתעה נעימה למתבונן.
החלל הפנימי יותר מסודר באופן אינטימי: המחצית התחתונה של הקיר צבועה בכחול שמזכיר את בתיה הישנים של צפת (או של יוון), הציורים הקטנים תלויים באופן מפוזר ולא לינארי. שיש נזכרת בחדר נעוריה בו תלתה פוסטרים של ברוס לי ועופרה חזה.
העבודות כאן נראות במבט ראשון דומות זו לזו, אולם במבט מקרוב ניתן להבחין בטכניקות השונות ששימשו את שיש: השימוש ברורשך, שהיווה תגלית מענגת עבור האמנית, מגזרות וקולאז', עבודת הטבעה של כף יד ועוד.
בגלריה העליונה מציגה שיש ציור ענק של זיקית. הדרך אליו מסומנת בזנב מסתלסל בשחור ובזהב. כשהיא נשאלת לפשר הזיקית עונה שיש: "חשבתי על נושא המזל ונזכרתי בשממיות הרבות על הקירות הישנים בבית שנאמר עליהן שהן מביאות מזל. זה מצא חן בעיניי, אבל לא ראיתי את עצמי כשממית. אני יותר זיקית. כזו שמתאימה את עצמה, אם זה צפת, תל אביב, רומא או פריס, אני נהנית בכל מקום".
הזיקית של שיש נמתחת על נייר ברוחב 4.5 מטרים, אבל אין זואולוג שהיה מגדיר אותה כזיקית. על הנייר הגדול שיש מרגישה בנוח והיא מציירת באופן אינטואיטיבי. היא משתפת בתהליך העבודה: "התחלתי במרכז עם דיו ורציתי לצייר שם שיניים, בדומה לפה של המסכה למטה. לקח לי כמה דקות להבין שאני מחזיקה ביד סכין ולא עיפרון, וכך קרה שנפער במרכז פה גדול תלת מימדי. רציתי לצייר זיקית אבל יצא לי משהו שדומה יותר לארמדילו. אם הייתי צעירה יותר סביר להניח שכבר הייתי זורקת את הנייר מזמן, אבל הגיל נותן לך ביטחון ומקצוענות, ואני יודעת שגם מה"טעויות" יוצאים דברים טובים. זה הרבה פעמים פותח לכיווני יצירה חדשים".
הרקע ליצירה הוא כחול, בדומה לקיר הצבוע למטה, ומופיעים בה צבעים רבים שהם פחות אופייניים לשיש: אדום, הבזקי צהוב, גווני ירוק שהחלו לאחרונה להתחבב עליה וסגול עמוק. את החתימה שלה השאירה שיש מימין למעלה בטביעת כף יד כפולה, שמעלה מחשבות על ה"חמסה" שמביאה מזל טוב, וגם על החתימה של אנשי המערות.
על התערוכה כולה שורה אווירה קמאית, ייצרית, משהו לא מהוקצע ומרוסן. לאורך ההיסטוריה פרקטיקת הקמעות התקיימה בתרבויות רבות ולבשה צורות שונות, אולם ניתן לראות ביניהן קו מקשר שבא לידי ביטוי גם בתערוכה הזו. בתרבויות עתיקות היו אלה פעמים רבות דווקא הנשים ששולטות בקסם ובכישוף, וכאן חן שיש נותנת לנו להציץ בקוסמת שבה.