כולם מכירים את קלוד מונה, אדגר דגה ואוגוסט רנואר כאבות המייסדים של האימפרסיוניזם, הזרם הפופולרי ביותר של סוף המאה ה-19. מעטים יודעים שיחד איתם פעלה הציירת ברת מוריזו, שהיתה שם כבר מההתחלה.
ברת מוריזו היתה אמנית פמיניסטית ושאפתנית, עוד לפני שמושג הפמיניזם נולד. היא פשוט גילמה זאת באורח חייה ובפועלה, וזכתה להישגים מרשימים והערכה.
בורגנית שאפתנית
מוריזו היתה הבת הצעירה בין שלוש בנות במשפחה בורגנית ואמידה. הוריה האמינו בחינוך תרבותי לבנותיהן והן זכו למורים פרטיים בתחומי המוזיקה והציור. כל השלוש הראו כשרון בציור, אולם ברת ואדמה התמידו בכך והתקדמו. כיוון שבבוזאר – Académie des Beaux-Arts – האקדמיה לאמנויות יפות, לא קיבלו באותן שנים נשים, השתיים המשיכו בלימוד פרטי אצל קמיל קורו Corot, מחברי אסכולת הברביזון ואמן מוכר ומצליח, שלימד אותן בין היתר את יסודות הציור באוויר הפתוח plein-air. בשלב די מוקדם זכתה ברת מוריזו להציג בסלון האמנות השנתי של פריס, התערוכה הנחשקת והנחשבת של אותם זמנים, אולם עבודותיה לא היו מקוריות במיוחד.
חלק מההכשרה של אמנים באותה התקופה היתה העתקת ציורי מופת במוזיאון הלובר. בביקורים אלו בלובר הכירה ברת מוריזו את אדגר דגה ואדוארד מאנה ב-1868. מאנה היה אז כבר מפורסם למדי אחרי ששני ציורים שביקש להציג בסלון הפריזאי יצרו סקנדלים: ארוחת הבוקר על הדשא, המציג שני גברים לבושים ואישה עירומה בפיקניק, ואולימפיה, המציג אישה עירומה לגמרי, למעט תכשיטיה, מביטה ישירות אל הצופים.
מאנה, חובב נשים ידוע, הוקסם ממוריזו דקת הגזרה ושחורת העין והשיער וצייר אותה לא פחות מ-11 פעמים. השניים בילו זמן רב יחד ויש אומרים שהיה שם סיפור אהבה, אולם זה לא יכול היה להתממש כיוון שמאנה כבר היה נשוי (גם נישואין אלו היו מקור לרינונים כיוון שהוא נישא למורה שלו למוזיקה מנעוריו אחרי מותו של אביו. לאישתו היה ילד מחוץ לנישואין, לא ברור אם הוא היה של אדוארד או של אביו). במכתביה לאחותה ניכר שברת מתוסכלת מכך שאדוארד מקדיש תשומת לב לציירת אחרת, אווה גונזלס, או מצייר את אישתו סוזאן, אותה כינתה "סוזאן השמנה". היא גם מתוסכלת מכך שמאנה מתקן את ציוריה ומשאיר עליהם את רישומי מכחולו.
על פי הסיפורים, אדוארד הכיר לברת את אחיו הצעיר אז'ן במטרה שהיא תישאר קרובה אליו. השידוך הצליח מעל למשוער, וכשהיא בת 33 נישאת ברת מוריזו לאז'ן מאנה. זהו גיל שנחשב מבוגר לנישואין באותה תקופה, אולם ברת סירבה להינשא עד אז על מנת לא לוותר על קריירת הציור שלה כמו אחיותיה הגדולות שהפסיקו לצייר אחרי הנישואין. אצל ברת ואז'ן זה לא היה המקרה – אז'ן תמך בקריירה שלה למן ההתחלה ואף ויתר על הקריירה שלו בשלב מסויים על מנת להיות עם בתם הקטנה ז'ולי.
אימפרסיוניזם חלוצי
ב-1874 הציע אדגר דגה לברת מוריזו להציג איתו ועם חבריו קלוד מונה, אוגוסט רנואר, קמיל פיסארו, אלפרד סיסלי ופול סזאן במה שנודע לימים כתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה (עוד לפני שקראו לה כך). מאנה, שגם לו הציעו, דווקא סירב. להבדיל מהאמנים האחרים, שחלקם נדחו על ידי הסלון הפריזאי, מוריזו דווקא התקבלה אליו והציגה בו מספר פעמים ולכן על פניו לא היתה לה סיבה להצטרף לקבוצה, אולם בתערוכה זו היתה לה אפשרות להציג כעשרים ציורים על פני אחד או שניים בסלון. מכאן והלאה הציגה מוריזו בכל אחת משמונה התערוכות של האימפרסיוניסטים, למעט אחת שהתקיימה סמוך להולדת בתה. למרות שבחברה נודעה כמאדאם מאנה אחרי נישואיה, היא חתמה על כל ציוריה בשם נעוריה – ברת מוריזו.
מוריזו ציירה רק דיוקן עצמי אחד, כך שאת ברת הצעירה אנחנו מכירים בעיקר דרך ציוריו של אדוארד מאנה: עיניה השחורות יוקדות, סנטרה המחודד והלסת המסותתת שלה מסגירים את אופיה החזק והנחוש. בציור Repose מציג אותה מאנה שרועה על ספה במבט מתגרה כשרגלה שלוחה קדימה מתחת לשמלתה, במחווה שנחשבה אירוטית בזמנה. אחרי שנישאה לאחיו מונה לא צייר יותר את מוריזו. היא מעולם לא ציירה את דמותו.
אחרי מותו של אדוארד מאנה ב-1883 מעגבת, מוריזו עשתה מאמצים רבים לרכוש את הדיוקנאות שצייר אותה בהם. היא אף אירגנה ב-1884 תערוכת יחיד לזכרו ויחד עם קלוד מונה פעלה לכך שהמדינה תרכוש את ציורו הידוע אולימפיה. על הציור האחרון של מאנה ניתן לקרוא כאן.
אחד המאפיינים של האימפרסיוניסטים היה ציור החיים המודרניים והוויי החיים הממשי. גם מוריזו ציירה את אלה בזווית הייחודית שלה. בעוד מונה, דגה ורנואר ציירו מסיבות בבתי קפה, ביקורים באופרה ואת תחנת הרכבת, הרי שמוריזו ציירה את חיי היומיום של האישה המודרנית. כיוון שלא יכלה לצאת ולצייר בציבור ללא ליווי היא הפנתה את מבטה פנימה, אל המרחב הביתי. היא ציירה את אחותה אדמה לצד עריסת בתה התינוקת בלאנש באחד הציורים שהכי מזוהים עימה, היא ציירה את אמה ואחותה בחדר ההסבה שלהן, את אחותה קוראת או מהרהרת, במרפסת רוכנת אל הנוף. אחרי הולדת בתה ז'ולי, אנחנו יכולים לראות אותה מלווה את התבגרותה של הילדה דרך הציור.
הגבר היחיד שמוריזו מציירת הוא אז'ן מאנה, בעלה. בציור יפה מ-1875, עת ביקרו השניים באי רייט בירח הדבש שלהם, היא מציירת אותו יושב אל החלון ומשקיף החוצה. היא מבצעת כאן היפוך תפקידים – באופן מסורתי זוהי דמות האישה שיושבת בתוך הבית, מרחב אליו היא מוגבלת, ומשקיפה החוצה אל המתחולל בחוץ. הפעם זהו גבר שמתבונן החוצה אל האישה והילדה המשקיפות על הסירות, בקומפוזיציה מרובת מישורים.
ציוריה של מוריזו מתאפיינים בשימוש רב בצבע הלבן וגווניו, שנשברים בנגיעות קטנות של צבעים כהים. זו הפכה להיות טביעת האצבע הייחודית שלה. משיכות המכחול שלה קצרות וקצובות וציוריה נדמים כאילו נעשו בישיבה אחת, למרות שמוריזו היתה קפדנית והכינה רישומי הכנה רבים. בהשפעת אדוארד מאנה היא מתנסה בציור על קנווס ללא שכבת הכנה, והיא מותירה חלק ממנו חשוף, מה שתורם לתחושת הארעיות והמהירות של הציור. כמו מונה ואימפרסיוניסטים אחרים, עיקר העניין שלה הוא לא במודל או הקומפוזיציה, אלא באופן בו נתפס האור והרושם המתקבל בעיני הצופה. כך אנחנו מוצאים אזורים נרחבים בציוריה שהם למעשה מופשטים לחלוטין.
ב-1885 היא מציירת את הדיוקן העצמי היחיד המוכר. שלא כמו בדיוקנאות של מאנה, כאן היא מתוארת כציירת האוחזת בפאלטת צבעים ומביטה הישר אלינו. על דש בגדה משורבטים עיטורי פרחים, שיש מי שטעו וראו בהם עיטורי כבוד שהעניקה לעצמה (אלה היו מאוד נחשקים בקרב ציירי התקופה).
ב-1889-90 משתנה הסגנון של מוריזו והיא זונחת את משיכות המכחול הקצובות לטובת כאלה ארוכות יותר היוצרות מתאר ותנועה בציוריה, בדומה לציוריו של רנואר המאוחר. הצבעוניות שלה הופכת להיות רווייה יותר, אולם הנושאים הם תמיד דומסטיים: היקסמות מבתה לצד השעמום וחוסר המעש של חיי הנשים הבורגניות. אלה תובלו מדי פעם בציור נשים עובדות, בעיקר בכביסה, תפירה וטיפול בבית.
ברת מוריזו - הצלחה וסוף
מוריזו זכתה להצלחה והערכה וציוריה נמכרו במחירים נאים. בזכות חברתה הציירת האמריקאית מארי קסאט, עליה ניתן לקרוא כאן, ציוריה הוצגו גם בניו יורק ומקומות אחרים בארה"ב. היא הציגה גם בלונדון וכן בבלגיה בתערוכה של ציירי אוונגארד. בהמשך היה זה דוראן-רואל, הסוחר האגדי של האימפרסיוניסטים, שמכר את יצירותיה גם בארה"ב. תערוכת היחידה הראשונה שלה התקיימה ב-1892 בגלריה של אדולף גופיל, מי שלא האמין באימפרסיוניסטים בתחילת הדרך. זו גם היתה השנה בה התאלמנה.
ב-1895, והיא בת 54 בלבד, מתה ברת מוריזו מדלקת ריאות אחרי שנדבקה בה בעת שסעדה את בתה החולה. ז'ולי מאנה נותרה יתומה מאם ואב בגיל 16. כיוון שבחייה מכרה יחסית מעט עבודות ובמותה הורישה את יצירותיה למשפחתה וחבריה האמנים, הרי שאין הרבה עבודות שלה בשוק האמנות. שיא המחיר שלה נקבע ב-2013 במכירה פומבית בכריסטי'ס של הציור 'אחרי הארוחה' מ-1881 שנמכר תמורת 10.9 מיליון דולר. מוזיאון Marmottan-Monet בפריס הוא בעל האוסף הרחב ביותר של יצירותיה וזאת כיוון שיורשיו של קלוד מונה תרמו לו את העיזבון שלו, בין היתר עם יצירותיה של מוריזו. בימים אלה מוצגת התערוכה ברת מוריזו: לעצב אימפרסיוניזם במוזיאון דאלוויץ' בלונדון. עד ה-10 בספטמבר 2023.
עוד על האימפרסיוניסטים ועל התקופה ששהו בלונדון ניתן לקרוא כאן.
על חיבתו של קלוד מונה לארכיטקטורה ניתן לקרוא כאן.