כפולה ומטושטשת

עודכן: 10 ביוני 2021

התערוכה של שגית פרידמן הלל "כפולה" עוסקת בטשטוש זהות ברבדים רבים ועמוקים - כאלה שהנחילה לנו ההיסטוריה שלנו, החברה בה אנו חיים והנסיבות האישיות שלנו. במהלך אסתטי מרהיב היא מנסחת את כל השאלות בעדינות ישירה.

קליק.

זה השיא של תהליך הצילום.

לרוב קודמת לו החלטה מהירה על נושא הצילום, כיוון העדשה לעברו ולחיצה.

בעשור האחרון כולנו הפכנו לצלמים, וככל שהציוד זמין יותר (כל הזמן בכף ידינו) כך הצילום הופך לספונטני יותר ומהיר יותר. אנחנו כל הזמן מופצצים בדימויים ויזואלים, צילומים של בעלי מקצוע וחובבים, שהפכו לחלק אינטגרלי מהיומיום שלנו. במידה מסויימת זה גרם לירידה מסויימת בקרנם של אמני הצילום המקצועיים. במיוחד בגלל שאנחנו תמיד חושבים על אותו קליק. קצר. פשוט. ולא חושבים על התהליך הארוך שמוביל אליו.


שגית פרידמן הלל, נופר ושני

העבודה של שגית פרידמן הלל ממחישה ביתר שאת את התהליך הארוך, ולפעמים מפרך, שמוביל אל אותו קליק. תהליך שמערב מחקר, בלשות, תפירה, בירוקרטיה והרבה מאוד זמן.

פרידמן הלל היא צלמת חוקרת. היא כנראה היתה כזו כל חייה, אבל רק בגיל 40, החליטה להקדיש לצילום את כולה. כמו שאמרנו, הצילום שלה דורש את זה. דורש התמסרות מלאה מצידה. הוא דורש גם התמסרות מהצופה.

התערוכה שלה, "כפולה", מוצגת כעת במוזיאון פתח תקוה. סידרה של 18 תמונות בגודל ומיסגור זהה שברובן מופיעים זוגות של ילדות, תאומות זהות. התאומות הוא הדבר הראשון שאנחנו מבחינים בו, ובאופן כמעט לא מודע מתחיל בראש שלנו משחק של "מצא את ההבדלים". בתוך כך אנחנו שמים לב לאסתטיקה הנקייה של הצילומים, הן בצבעוניות והן בקומפוזיציה.


שגית פרידמן הלל, זיו ורוני

נושא התאומות הוא אחד המרתקים והוא הצית את דמיונם של צלמים רבים וגם נמצא במרכז מחקרים מדעיים רבים. אחד הצילומים האיקוניים בנושא הוא זה של התאומות הזהות קת'לין וקולין בנות ה-7 על ידי דיאן ארבוס מ-1967, וניתן לראות את ההשראה שפרידמן הלל לקחה ממנו. רוג'ר באלן צילם תאומים בתמונה שהפכה להיות מאוד מוכרת ומעוררת מחלוקת. צלמים כמו פיטר זלבסקי ואלברט טובקה גם הם ערכו סדרות ארוכות של תאומים זהים, לרוב לבושים באופן זהה.


Diane Arbus, Identical Twins, 1967

יש משהו בתאומים זהים שנוגע בנו מאוד עמוק. אנחנו לא יכולים להוריד מהם את העיניים. הכפילות הלא טבעית הזו מאוד מושכת. יחד עם זאת יש בזה משהו מערער, שלא נותן מנוח, שהרי מדובר בא-נומליה, חריגה מהנורמה. רובנו חיים בעולם הזה עם המחשבה המובנית שאנחנו יחידים ומיוחדים – אין אף אחד בעולם שזהה לנו בדיוק. אצל תאומים זהים האקסיומה הזו נתונה למבחן יומיומי – יש עוד מישהו בעולם שנראה בדיוק כמוהם, אבל לא בדיוק. במבט ראשון הזהות נדמית מושלמת, אולם במבט מעמיק יותר עולים הבדלים קטנים, שהופכים להיות מגדירי הזהות של האדם. ההבדלים נובעים מהאופי, מהמימיקה וגם משינויים במהלך החיים.


בתאומות של פרידמן הלל אנחנו יכולים לראות לפעמים הבדלים שאפילו מתמיהים, כמו למשל הבדלי גובה. פרידמן הלל מספרת שגם היא תהתה לגבי כך ומסתבר שההשפעה של החוויה והסביבה היא רבה. למשל, באחד המקרים סבתן של התאומות היתה חולה מאוד. זו שהיתה קשורה אליה במיוחד התקשתה להתמודד והפסיקה כמעט לאכול לתקופה מסויימת, והדבר השפיע על הגובה שלה.


זה מביא אותנו לפן נוסף בסדרה של פרידמן הלל – היא מצלמת את זוגות התאומות לאורך זמן, משתדלת להיפגש עימן פעם בשנה. המעקב הזה אחר הילדות, האופן בו הן מתבגרות וכיצד הזהות האינדיבידואלית של כל אחת מתעצבת ובאה לידי ביטוי בצילומים הוא אחד המהלכים המרתקים בעיניי. המחוייבות מצד פרידמן הלל היא עצומה: מה שהתחיל בפרוייקט של כמה זוגות תאומות, גדל היום לכ-40 זוגות והיד עוד נטויה. אם עושים את החשבון של צילום כל אחד מהזוגות פעם בשנה, מבינים שיש כאן עבודה רבה.

בתערוכה בחרו פרידמן הלל והאוצרת רעות פרסטר להציג תמונה אחת של 15 זוגות תאומות, מה שנותן לנו מעין חתך רוחבי של ילדות בגילאים שונים ואופי שונה. ביקשתי מפרידמן הלל שתיתן לנו הצצה אל התהליך המתמשך – המעקב אחרי התאומות לאורך שנים. לשמחתי היא נעתרה והסכימה לחשוף לנו כאן שתי סדרות צילומים:

אסתי ופייגי, תאומות זהות, מהראשונות שפרידמן הלל צילמה. היא החלה לצלם אותן ב-2015 כשהיו בנות 5, הצעירות ביותר בפרוייקט עד כה.


שגית פרידמן הלל, אסתי ופייגי, 2015
שגית פרידמן הלל, אסתי ופייגי, 2016
שגית פרידמן הלל, אסתי ופייגי, 2017
שגית פרידמן הלל, אסתי ופייגי, 2018

את שחף ושקד החלה לצלם ממש על הסף שבין ילדות לנערות ואנחנו עדים להתבגרות שלהן, אולם מזהים את קווי האופי האינדיבידואליים של כל אחת מהן, שנוכחים לאורך זמן.


שגית פרידמן הלל, שחף ושקד, 2016
שגית פרידמן הלל, שחף ושקד, 2017
שגית פרידמן הלל, שחף ושקד, 2018


פרידמן הלל בולשת וחוקרת (אולי זה לא מקרי כשמגלים שאבא שלה היה חוקר פרטי). החושים שלה מחודדים והיא כל הזמן ערה לסביבה ויודעת לזהות תאומות זהות בכל מקום, אפילו בלי לראות את הפנים, היא אומרת. כשהיא מאתרת זוג כזה היא פונה אל ההורים, נפגשת איתם, מסבירה על התהליך ורק אז יכולה להתחיל לעבוד על הצילומים, שכפי שאמרנו, נפרסים על שנים.

במקביל, עובדת פרידמן הלל על איתור המיקומים לצילומים. גם כאן נדרשת עבודת מחקר מעמיקה כדי לגלות את המוסדות הותיקים, חלקם נסגרו מזמן. הדבר מצריך אישורים בירוקרטיים רבים מרשויות שונות, שיאפשרו צילום במקום. היא מחפשת את הנקודה האולטימטיבית לצילום ובודקת אותה בשעות שונות, כיוון שהיא מצלמת באור יום טבעי. רק אחרי כל זה היא יכולה לקבוע עם התאומות והוריהן את יום הצילום. היא מביאה להן בגדים זהים, אותם היא תופרת בעצמה או רוכשת במסעותיה בעולם. ואז היא מצלמת. אז מגיע הקליק. זה כמובן לא קליק אחד – בכל יום צילום היא מצלמת עד 1000 תמונות, מהן עליה לבחור את הבודדות הטובות ביותר.

פרידמן הלל מספרת שמיקומי הצילום הם החלק המאתגר ביותר בתהליך כיוון שהם מעטים ונתונים לסכנת הריסה. לא פעם, היא מספרת, גילתה שלוקיישן שהתאהבה בו נהרס בתקופת העבודה על הסדרה. זה מעיד במידה רבה על היחס שלנו כחברה לעבר וגם למה שהמקומות האלה מסמלים.


עבור פרידמן הלל הסדרה היא התרפקות על עבר שלא היה לה, געגועים לתקופה שלא חיה בה אבל שמעה עליה הרבה. אימה היתה בת קיבוץ וממנה ספגה פרידמן הלל את התחושה, יחד עם אמביוולנטיות – געגועים לארץ ישראל היפה, הציונית והחלוצית, אל מול המחיר האישי שנאלץ כל אחד לשלם. הניגוד אל מול החברה האינדיבידואליסטית, צרכנית ואפילו נרקיסיסטית שלנו היום, הוא צורם.

פרידמן הלל מצליחה להכניס באותו פריים את העבר ואת ההווה, את היחיד והחברה, את היפה והמכוער, ואתם לא תוכלו להישאר אדישים.



אני מזמינה אותך לכפולה מוזיקלית - מפגש מרתק שייערך בקרוב בתערוכה עם הצלמת שגית פרידמן הלל ובהשתתפות נגני מוזיאון פתח תקווה שינגנו לנו בחלל יצירה שנבחרה במיוחד לתערוכה. לפרטים והרשמה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול