אמנות באיחוד האמירויות

הסכם אברהם, שמהותו היא נורמליזציית היחסים עם איחוד האמירויות, הוא ללא ספק הסכם בעל השלכות פוליטיות וכלכליות נרחבות. פחות דגש ניתן על הפן התרבותי-אמנותי. בשביל זה אני כאן.

במהלך העשורים האחרונים עושה הממשל באיחוד האמירויות צעדים מרחיקי לכת בתחום הדיפלומטיה התרבותית, וזאת על מנת לקדם אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

דיפלומטיה תרבותית קלאסית היא ייצוא תוצרי תרבות של מדינה אחת למדינות אחרות על מנת לקרב את תושביהן לתרבות שלה. בישראל הרגשנו את זה הרבה שנים מצד ארצות הברית, אולם בימינו מורגשות במיוחד פעילויות מסוג זה מצד סין ורוסיה.

איחוד האמירויות מציג גישה חדשה לדיפלומטיה תרבותית, כאשר הממשל מממן ותומך בפרוייקטי תרבות בינלאומיים עצומים בתוך האיחוד ומקדם חיבור שלהם עם גורמים מקומיים. הנהנים הראשוניים הם כמובן תושבי האיחוד, אולם המטרה הרחבה היא לשים את האיחוד על המפה כמרכז בינלאומי לגיטימי שמציג אופקים רחבים, סובלנות, קידמה וקידום ערכים פלורליסטים. באופן זה יוכלו באמירויות למשוך פעילות כלכלית וכח אדם איכותי במיוחד.

זהו מהלך שיוצר רה-הביליטציה או מיסגור מחדש של המקום – במקום להיות מזוהה עם מדבר, נפט וחוקי האיסלם, איחוד האמירויות הופך להיות יותר ויותר מזוהה עם תרבות, תיירות ויוקרה.

כל זה כלול באסטרטגיית ה-soft power שניתן לראות כאן התייחסות רשמית אליה.

לובר אבו דאבי

פרוייקט הדגל הוא כמובן הלובר אבו-דאבי. בתחילת שנות ה-2000 נחתם הסכם ראשון מסוגו עם המוזיאון הגדול בעולם – מוזיאון הלובר בפריז, בחסות ממשלות צרפת והאמירויות. במסגרת הסכם זה ניתן ללובר אבו-דאבי להשתמש בשם המותג "לובר" למשך 30 שנה וכן לשאול יצירות על בסיס קבוע מהאוסף העצום של הלובר בפריז, וזאת תמורת סכום לא מבוטל.

מבחינת הלובר הצרפתי זוהי דרך טובה לייצר מוניטיזציה מהאוסף הגדול שלו, שרובו שוכב במרתפים. מבחינת האמירויות זוהי דרך להיקשר למותג האמנות הגדול ביותר בעולם ולאפשר תצוגה של יצירות מופת כבר מההתחלה.

ב-2009 הוחל בבניית המוזיאון על ידי הארכיטקט הכוכב (סטארכיטקט) ז'אן נובל (זה לא מקרי שגם הוא צרפתי). המבנה הוא בהחלט חסר תקדים ונועד לייצג ערכים מקומיים יחד עם ערכים בינלאומיים. יותר מ-8 שנים מאומצות לקח לסיים לבנות אותו, על כל 24,000 המטרים הרבועים שלו, כולל הכיפה שעשויה משכבות של משרביות מתכת חופפות למחצה שיוצרות אפקט של שמיים זרועי כוכבים.

למרות שהוא נשען על השאלות מהלובר הצרפתי וכן מוזיאונים צרפתים אחרים, התפיסה המובילה את הלובר אבו-דאבי היא שונה ולכן מעניינת. במקום לאמץ את המודל של מוזיאון אנציקלופדי של הלובר בפריז, שבבסיסו עומדת חלוקה לתקופות, אזורים ומדיומים, באבו דאבי בוחרים להציג באופן מעורב. יצירות וחפצי אמנות ממקומות שונים ותקופות שונות יוצגו זה לצד זה במידה ויש ביניהם קשר רעיוני או צורני. באופן זה ניתן להתבונן על התרבות האנושית ככלל ולאתר נושאים דומים שהעסיקו תרבויות שונות בתקופות שונות. שיאו של הלובר הצרפתי היה בתקופה הקולוניאליסטית של צרפת, שבאופן המקובל לתקופה, השקיפה על העולם מנקודת מבט אתנוצנטרית, כלומר, צרפת היא נקודת הייחוס המרכזית. רובנו אוחזים בנקודות השקפה דומות גם היום. אין פלא שהלובר אבו-דאבי, כ"פריפריה" של התרבות המערבית, מציע נקודת מבט רחבה ומאוזנת יותר.

בין היצירות המושאלות מהמוזיאונים הצרפתים ניתן לראות דיוקן אישה של ליאונרדו דה וינצ'י, דיוקן עצמי של ון-גוך, תחנת הרכבת סן לאזאר של מונה, נפוליאון חוצה את האלפים של ז'אק לואי דויד, ציורים של מאטיס ועוד.

בנוסף, שוקד המוזיאון על פיתוח האוסף שלו. עד כה פורסם כי ביצע רכישות של פריטי ארכאולוגיה, פריטים עותומניים, עבודות צילום וכן ציורים של גוגן ומאטיס.

גולת הכותרת של המוזיאון היה אמור להיות הציור היקר ביותר בעולם, סלבטור מונדי של ליאונרדו דה וינצ'י, עליו כתבתי כאן וכאן. עם פתיחת המוזיאון ב-2017 סלבטור מונדי היה אמור להיות מוצג בו, בהשאלת קבע של אחד השייחים, אולם הדבר לא יצא אל הפועל וכרגע לא ברור מקום הימצאו של הציור.

הביאנלה בשארג'ה

אם בלובר אבו-דאבי מתרכזים ביצירות מופת היסטוריות הרי שבשארג'ה עושים הרבה כבוד לאמנות עכשווית. שארג'ה, שנמצאת רק חצי שעה נסיעה מדובאי, הוכתרה כבירת האמנות של העולם הערבי ונעשים מאמצים רבים למצב אותה ככזו.

אחת היוזמות החשובות היא הביאנלה בשארג'ה, שהפכה להיות ה-מקום לראות בו אמנות מזרח תיכונית מודרנית ועכשווית. בנוסף, מוזמנים אליה אמנים בינלאומיים רבים לתצוגה ויצירת פרוייקטים ייחודיים.

הביאנלה הבאה בשארג'ה תיפתח במרץ 2022, ותעמוד בסימן חגיגות ה-50 שנים לאיחוד האמירויות. עד כה נפתחו מהדורות תחת שמות כמו "העבר, העתיד, האפשרי", "עלילה לביאנלה" ועוד.

בין ביאנלה לביאנלה אפשר להתרשם גם מהמוזיאון המקומי לתרבות האיסלמית.

גוגנהיים אבו דאבי

גם מוזיאון הגוגנהיים צפוי להקים "סניף" באמירויות, המשך לשלוחות בינלאומיות מצליחות אחרות, דוגמת זו המפורסמת בבילבאו. פרנק גרי, האדריכל שתכנן את המוזיאון בבילבאו והפך אותו לאייקון בפני עצמו, הוא זה שגם תכנן את הגוגנהיים באבו דאבי.

למרות שהוכרז כבר לפני כמה שנים, מתמודד הפרוייקט עם אתגרים לא צפויים, ובראשם מחאת אוצרים ואמנים. באיחוד האמירויות 85% מהתושבים הם עובדים זרים, חלקם מועסקים בתנאים בעייתיים מאוד. אוצרים ואמנים רבים הביעו את מחאתם על כך ומאיימים שלא יציגו במוזיאוני הגוגנהיים אם תיפתח השלוחה באבו דאבי. נכון לרגע זה הפרוייקט ממשיך באופן רשמי אולם לא הוכרז מועד פתיחה.

שדרת אלסרקל ומתחם העיצוב d3

הרחק מהקניונים והמלונות הנוצצים של דובאי, בשכונת אל קוז, נמצאת שדרת אלסרקל שהוקמה ב-2008 והיא מוקד תרבות ואמנות עכשווית משגשג. ניתן למצוא בה מעל 15 גלריות עכשוויות, לצד בתי קפה, חללי עבודה משותפים וסטודיו של אמנים, כמו אל סיד המפורסם.

לא רחוק משם אפשר למצוא את מתחם העיצוב של דובאי, הידוע בשמו d3, שהוקם ב-2015. כאן אפשר למצוא אופנה, אמנות, עיצוב ואמנויות במה, משולבים כולם יחד במתחם אחד. בין השאר תמצאו כאן גם מרכז עיצובי של מותג התכשיטים סברובסקי.

הלוואי ולא ירחק היום ונוכל כולנו לבקר ולראות אמנות באיחוד האמירויות.

הלוואי ולא ירחק היום שממשלת ישראל תכיר בכוחה של הדיפלומטיה התרבותית ותקצה לה משאבים.

מה יקרה קודם לדעתכם?

הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.