כסיכום לחוויית הבינאלה שלי (מוזמנים לקרוא פה, פה ופה) עניין אותי לשמוע את דעותיהן של כמה מהנשים המובילות בסצינת האמנות בישראל היום ולהרכיב תמונה רב מימדית. פניתי לחברותיי: חגית פלג רותם – עורכת שותפה במגזין פורטפוליו ומדריכת סיורים מקצועיים לביאנלה בוונציה (ועוד כמה מקומות); דבי לוזיה – בעלת גלריה שטרן, חוקרת תרבות המתמחה באמנות ומחברת הספר 'מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך'; וסמדר שפי, מבקרת אמנות ומהאוצרות הבולטות בישראל, (שהביעה צער על כך שנבצר ממנה להשיב על כל השאלות מפאת לחץ זמן 😊).
שאלתי את כולן סדרת שאלות זהות, שהתשובות שלהן אליהן מרתקות. עם חלק אני מסכימה ועם אחרות פחות, וזה כנראה היופי.
תודה לכן - חגית, דבי וסמדר - שנעניתם לאתגר שלי בכזו התלהבות. היה לי כיף לעבוד איתכן!
לינקים להרצאות של הפאנליסטיות המקסימות שלי מופיעים בסוף הדף.
למי היית מעניקה את פרס אריה הזהב? חגית: אני לא כל כך אוהבת את ההיבט התחרותי של הביאנלה, אבל אין לי בעיה עם הבחירות שנעשו. עוד מועמדים: האמניות ניקול אייזנמן ושילפה גופטה והביתן של פולין.
דבי: מסכימה עם הבחירה.
סמדר: Ed Atkins
שלומית: אד אטקינס וניקול אייזנמן הם הבחירות שלי.
מה דעתך על הביתן הליטאי שזכה? מה לדעתך היו השיקולים?
חגית: הביתן מצוין, עבודה מעולה ומרגשת, אבל 95% מבאי הביאנלה לא יזכו לראות אותה במלוא הדרה (אם בכלל). הוא נבחר ברוח הזמן, ובהמשך לבחירה בביתן הגרמני לפני שנתיים: נראה ששופטי הפרס מעוניינים לאתגר את המושגים הידועים של אמנות פלסטית, נצחית וסטטית; לכלול פרפורמנס חי, מוזיקה וטקסט, ובעיקר להדגיש את ה-FOMO ואת העובדה שהיצירה האמנותית תלויה בצופים, והחוויה האמנותית היא רגעית ובת חלוף.
דבי: העבודה של ליטא נוגעת בסוגיה מאד בוערת בעולם היום – מצב כדור הארץ. האופן הפתייני בה הצופה נחשף למסרים הלא פשוטים הוא מתוחכם מאד – סצינה יומיומית נינוחה של בילוי בחוף הים. השילוב בין פרפורמנס ואופרה מאפיין את טשטוש הגבולות בין מדיות אמנותיות, שנפוץ מאד בזמננו.
סמדר: מצוין - ספקטאקל שמתאים לביאנלה וחשוב מבחינת הנושא .
שלומית: לצערי עקב העלאת הפרפומנס לזמן מצומצם בלבד לא הספקתי לחזות בפלא.
איך את מסכמת במשפט אחד את התערוכה המרכזית?
חגית: תערוכה חזקה, גדושה ומעוררת מחשבה ורגש, אפילו תגובה גופנית (מעורבת – משיכה ורתיעה, בלבול ועומס חושי).
דבי: תערוכה עוצמתית אך מייאשת.
סמדר: אמריקנו-צנטרית.
שלומית: מטרידה ומציפה.
ארסנלה או ג׳רדיני?
חגית: שניהם.
דבי: אי אפשר להתחרות בממדים של הארסנלה. מנצחת בגדול.
סמדר: תערוכה מרכזית בארסנלה.
שלומית: ארסנלה.
איזו מתערוכות הלוויין בונציה הכי חזקה?
חגית: יאניס קונליס בפונדציונה פראדה.
דבי: התערוכה שלא עוזבת אותי היא תערוכת הצילום של לטיציה בטאליה – צלמת המאפיה (גיבורת הסרט התיעודי ״לצלם את המאפיה״ שהוקרן בפסטיבל דוקאביב). בעידן של פייק ניוז, בטאליה שמה לנו את האמת בפנים, ללא פשרות וללא רחמים, כמו אגרוף בבטן.
שלומית: כחובבת זכוכית מושבעת, תערוכת העשור של glasstress היתה נהדרת.
איך היית מדרגת את המהדורה הזו של הביאנלה ביחס לקודמותיה?
חגית: אני לא חובבת השוואות.
דבי: ביחס לביאנלה הקודמת היא נתפסה בעיני כיותר אלימה ופסימית.
סמדר: בינונית - אבל טובה לאין ערוך מ 2017 .
שלומית: התערוכה המרכזית היתה טובה ועם אמירה קוהרנטית וחזקה יותר מהקודמת.
ממה הכי התאכזבת?
חגית: מאי-בחירה של האוצר באמנים ישראלים לתערוכה המרכזית.
דבי: הביתנים הלאומיים בגדול היו חלשים הפעם. הכי התאכזבתי מהביתן הבריטי, שהתורים אליו בימי הפריוויו היו עצומים. התערוכה משונה ופרגמנטלית ולגמרי לא הבנתי על מה היתה המהומה.
שלומית: הביתנים היו מאכזבים, במיוחד בג'רדיני.
האם הביאנלה לא הפכה לאירוע גדול מידי ועמוס מידי לטעמך? האם ריבוי הביתנים ואירועי הלוויין מוסיף או גורע?
חגית: אני אוהבת את הריבוי ואפשרויות הבחירה. כמי שרואה כמעט ה-כ-ו-ל וצריכה לסנן עבור אחרים, אני חושבת שיש איכות וערך מוסף גם לגודש – כך נוצרת תמונה אמינה של משהו שלא ניתן לנסחו במילים. זוהי רוח התקופה.
דבי: ונציה הופכת בימים אלה לחגיגת אמנות ענקית. אי אפשר וגם לא צריך לראות את הכל אבל עצם ההיצע מעורר השראה.
סמדר: קשה לשפוט - ימי הפתיחה המקצועיים תמיד עמוסים.
שלומית: בעיניי העומס מציף ומגביר את תחושת ה-FOMO שיש לכולנו ממילא. התוצאה היא שאנשים ממהרים להספיק ופחות שוהים וחווים את האמנות.
מה דעתך על הביתן הישראלי השנה?
חגית: העבודה שאפתנית, מעניינת ומושקעת. המעטפת והנראות מצויינות, אבל הצהרת הכוונות אינה מתממשת והחלק של הצפייה בעבודות הווידאו נותר תלוש. נוצר פער בין החומר-למחשבה המוגש לצופים לבין אופן הטיפול בו וכן יש פערי איכות בין העבודות, חלקן בעייתיות.
דבי: הביתן הישראלי מאתגר באופן שבו הוא מבקש להרחיב את גבולות האמנות. בית חולים שדה x אינו באמת מציע מזור. נהפוך הוא. באופן אישי, לא היה לי קל איתו.
סמדר: הרעיון וההצבה והביצוע נהדרים . הסרטים וחוות הדעת השניות לא מספיק חזקים.
שלומית: ההפקה של בית החולים היתה מצויינת בעיניי אבל יש חוסר הלימה בין ההצהרה לביצוע: בעוד המטרה המוצהרת היא טיפול במבקרים הרי שהתחושה ביציאה היא שהטיפול הוא ביוצרים.
האם את חשה בביאנלה הפרדה מהעולם המסחרי? אם לא, איפה את מוצאת נקודות השקה? חגית: אני מתמקדת בהיבטי התוכן של החוויה בביאנלה. די משמח לראות שאמנים שסימנתי לי כבולטים ומעניינים מופיעים בהמשך בגלריות המובילות ובתערוכות מוזיאליות. הצד המסחרי נגיש, אבל דורש מהמעוניינים לעבור לימוד אקטיבי ולמצוא את אנשי הקשר שלו.
דבי: הביאנלה אמנם אינה מסחרית אבל מאחורי הקלעים מתרחש מסחר פורה. אמנים רבים בתערוכה הראשית כבר מיוצגים על ידי גלריות, אשר פועלות למכור את העבודות המוצגות. האספנים הגדולים בעולם מגיעים לביאנלה וצדים עבודות חדשות לאוסף שלהם. צריך להבין, שגם האמנים הפחות ידועים הופכים מבוקשים מאד אחרי השתתפות בביאנלה.
שלומית: הפן המסחרי אינו בולט כשמסתובבים בבינאלה השנה (בשנה שעברה חשתי בכך יותר) אולם בשבוע הבא נפתח יריד ארט באזל בו נראה איך האמנים המציגים בבינאלה מייצרים רווחים ביריד – see it in Venice Buy it in Basel. עוד על כך אפשר לקרוא כאן.
רוצים לשמוע עוד מחגית על הבינאלה? הירשמו להרצאה שלה בקתדרה בתאריך 21.6 או הגדילו לעשות והצטרפו אליה לסיור בבינאלה בסתיו.
רוצים לשמוע עוד מדבי על הבינאלה? קנו עכשיו כרטיס להרצאה שלה בטוקהאוס (הקודמת היתה sold out) בשישי (14.6) בצהריים.
את ההרצאה של סמדר אודות הבינאלה תוכלו לשמוע במוזיאון וילפריד במוצאי שבת הקרובה.
Comments