פאנל סיכום לבינאלה ה-58 בונציה

כסיכום לחוויית הבינאלה שלי (מוזמנים לקרוא פה, פה ופה) עניין אותי לשמוע את דעותיהן של כמה מהנשים המובילות בסצינת האמנות בישראל היום ולהרכיב תמונה רב מימדית. פניתי לחברותיי: חגית פלג רותם – עורכת שותפה במגזין פורטפוליו ומדריכת סיורים מקצועיים לביאנלה בוונציה (ועוד כמה מקומות); דבי לוזיה – בעלת גלריה שטרן, חוקרת תרבות המתמחה באמנות ומחברת הספר 'מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך'; וסמדר שפי, מבקרת אמנות ומהאוצרות הבולטות בישראל, (שהביעה צער על כך שנבצר ממנה להשיב על כל השאלות מפאת לחץ זמן 😊).

שאלתי את כולן סדרת שאלות זהות, שהתשובות שלהן אליהן מרתקות. עם חלק אני מסכימה ועם אחרות פחות, וזה כנראה היופי.

תודה לכן - חגית, דבי וסמדר - שנעניתם לאתגר שלי בכזו התלהבות. היה לי כיף לעבוד איתכן!

לינקים להרצאות של הפאנליסטיות המקסימות שלי מופיעים בסוף הדף.


ניקול אייזנמן

למי היית מעניקה את פרס אריה הזהב? חגית: אני לא כל כך אוהבת את ההיבט התחרותי של הביאנלה, אבל אין לי בעיה עם הבחירות שנעשו. עוד מועמדים: האמניות ניקול אייזנמן ושילפה גופטה והביתן של פולין.

דבי: מסכימה עם הבחירה.

סמדר: Ed Atkins

שלומית: אד אטקינס וניקול אייזנמן הם הבחירות שלי.


מה דעתך על הביתן הליטאי שזכה? מה לדעתך היו השיקולים?

חגית: הביתן מצוין, עבודה מעולה ומרגשת, אבל 95% מבאי הביאנלה לא יזכו לראות אותה במלוא הדרה (אם בכלל). הוא נבחר ברוח הזמן, ובהמשך לבחירה בביתן הגרמני לפני שנתיים: נראה ששופטי הפרס מעוניינים לאתגר את המושגים הידועים של אמנות פלסטית, נצחית וסטטית; לכלול פרפורמנס חי, מוזיקה וטקסט, ובעיקר להדגיש את ה-FOMO ואת העובדה שהיצירה האמנותית תלויה בצופים, והחוויה האמנותית היא רגעית ובת חלוף.

דבי: העבודה של ליטא נוגעת בסוגיה מאד בוערת בעולם היום – מצב כדור הארץ. האופן הפתייני בה הצופה נחשף למסרים הלא פשוטים הוא מתוחכם מאד – סצינה יומיומית נינוחה של בילוי בחוף הים. השילוב בין פרפורמנס ואופרה מאפיין את טשטוש הגבולות בין מדיות אמנותיות, שנפוץ מאד בזמננו.

סמדר: מצוין - ספקטאקל שמתאים לביאנלה וחשוב מבחינת הנושא .

שלומית: לצערי עקב העלאת הפרפומנס לזמן מצומצם בלבד לא הספקתי לחזות בפלא.


איך את מסכמת במשפט אחד את התערוכה המרכזית?

חגית: תערוכה חזקה, גדושה ומעוררת מחשבה ורגש, אפילו תגובה גופנית (מעורבת – משיכה ורתיעה, בלבול ועומס חושי).

דבי: תערוכה עוצמתית אך מייאשת.

סמדר: אמריקנו-צנטרית.

שלומית: מטרידה ומציפה.


הביתן הליטאי photo by Neon Realism

ארסנלה או ג׳רדיני?

חגית: שניהם.

דבי: אי אפשר להתחרות בממדים של הארסנלה. מנצחת בגדול.

סמדר: תערוכה מרכזית בארסנלה.

שלומית: ארסנלה.


איזו מתערוכות הלוויין בונציה הכי חזקה?

חגית: יאניס קונליס בפונדציונה פראדה.

דבי: התערוכה שלא עוזבת אותי היא תערוכת הצילום של לטיציה בטאליה – צלמת המאפיה (גיבורת הסרט התיעודי ״לצלם את המאפיה״ שהוקרן בפסטיבל דוקאביב). בעידן של פייק ניוז, בטאליה שמה לנו את האמת בפנים, ללא פשרות וללא רחמים, כמו אגרוף בבטן.

שלומית: כחובבת זכוכית מושבעת, תערוכת העשור של glasstress היתה נהדרת.


Glasstress

איך היית מדרגת את המהדורה הזו של הביאנלה ביחס לקודמותיה?

חגית: אני לא חובבת השוואות.

דבי: ביחס לביאנלה הקודמת היא נתפסה בעיני כיותר אלימה ופסימית.

סמדר: בינונית - אבל טובה לאין ערוך מ 2017 .

שלומית: התערוכה המרכזית היתה טובה ועם אמירה קוהרנטית וחזקה יותר מהקודמת.


ממה הכי התאכזבת?

חגית: מאי-בחירה של האוצר באמנים ישראלים לתערוכה המרכזית.

דבי: הביתנים הלאומיים בגדול היו חלשים הפעם. הכי התאכזבתי מהביתן הבריטי, שהתורים אליו בימי הפריוויו היו עצומים. התערוכה משונה ופרגמנטלית ולגמרי לא הבנתי על מה היתה המהומה.

שלומית: הביתנים היו מאכזבים, במיוחד בג'רדיני.


האם הביאנלה לא הפכה לאירוע גדול מידי ועמוס מידי לטעמך? האם ריבוי הביתנים ואירועי הלוויין מוסיף או גורע?

חגית: אני אוהבת את הריבוי ואפשרויות הבחירה. כמי שרואה כמעט ה-כ-ו-ל וצריכה לסנן עבור אחרים, אני חושבת שיש איכות וערך מוסף גם לגודש – כך נוצרת תמונה אמינה של משהו שלא ניתן לנסחו במילים. זוהי רוח התקופה.

דבי: ונציה הופכת בימים אלה לחגיגת אמנות ענקית. אי אפשר וגם לא צריך לראות את הכל אבל עצם ההיצע מעורר השראה.

סמדר: קשה לשפוט - ימי הפתיחה המקצועיים תמיד עמוסים.

שלומית: בעיניי העומס מציף ומגביר את תחושת ה-FOMO שיש לכולנו ממילא. התוצאה היא שאנשים ממהרים להספיק ופחות שוהים וחווים את האמנות.


מה דעתך על הביתן הישראלי השנה?

חגית: העבודה שאפתנית, מעניינת ומושקעת. המעטפת והנראות מצויינות, אבל הצהרת הכוונות אינה מתממשת והחלק של הצפייה בעבודות הווידאו נותר תלוש. נוצר פער בין החומר-למחשבה המוגש לצופים לבין אופן הטיפול בו וכן יש פערי איכות בין העבודות, חלקן בעייתיות.

דבי: הביתן הישראלי מאתגר באופן שבו הוא מבקש להרחיב את גבולות האמנות. בית חולים שדה x אינו באמת מציע מזור. נהפוך הוא. באופן אישי, לא היה לי קל איתו.

סמדר: הרעיון וההצבה והביצוע נהדרים . הסרטים וחוות הדעת השניות לא מספיק חזקים.

שלומית: ההפקה של בית החולים היתה מצויינת בעיניי אבל יש חוסר הלימה בין ההצהרה לביצוע: בעוד המטרה המוצהרת היא טיפול במבקרים הרי שהתחושה ביציאה היא שהטיפול הוא ביוצרים.


הביתן הישראלי, צילום: עודד קמחי