פאנל סיכום לבינאלה ה-58 בונציה
כסיכום לחוויית הבינאלה שלי (מוזמנים לקרוא פה, פה ופה) עניין אותי לשמוע את דעותיהן של כמה מהנשים המובילות בסצינת האמנות בישראל היום ולהרכיב תמונה רב מימדית. פניתי לחברותיי: חגית פלג רותם – עורכת שותפה במגזין פורטפוליו ומדריכת סיורים מקצועיים לביאנלה בוונציה (ועוד כמה מקומות); דבי לוזיה – בעלת גלריה שטרן, חוקרת תרבות המתמחה באמנות ומחברת הספר 'מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך'; וסמדר שפי, מבקרת אמנות ומהאוצרות הבולטות בישראל, (שהביעה צער על כך שנבצר ממנה להשיב על כל השאלות מפאת לחץ זמן 😊).
שאלתי את כולן סדרת שאלות זהות, שהתשובות שלהן אליהן מרתקות. עם חלק אני מסכימה ועם אחרות פחות, וזה כנראה היופי.
תודה לכן - חגית, דבי וסמדר - שנעניתם לאתגר שלי בכזו התלהבות. היה לי כיף לעבוד איתכן!
לינקים להרצאות של הפאנליסטיות המקסימות שלי מופיעים בסוף הדף.
למי היית מעניקה את פרס אריה הזהב? חגית: אני לא כל כך אוהבת את ההיבט התחרותי של הביאנלה, אבל אין לי בעיה עם הבחירות שנעשו. עוד מועמדים: האמניות ניקול אייזנמן ושילפה גופטה והביתן של פולין.
דבי: מסכימה עם הבחירה.
סמדר: Ed Atkins
שלומית: אד אטקינס וניקול אייזנמן הם הבחירות שלי.
מה דעתך על הביתן הליטאי שזכה? מה לדעתך היו השיקולים?
חגית: הביתן מצוין, עבודה מעולה ומרגשת, אבל 95% מבאי הביאנלה לא יזכו לראות אותה במלוא הדרה (אם בכלל). הוא נבחר ברוח הזמן, ובהמשך לבחירה בביתן הגרמני לפני שנתיים: נראה ששופטי הפרס מעוניינים לאתגר את המושגים הידועים של אמנות פלסטית, נצחית וסטטית; לכלול פרפורמנס חי, מוזיקה וטקסט, ובעיקר להדגיש את ה-FOMO ואת העובדה שהיצירה האמנותית תלויה בצופים, והחוויה האמנותית היא רגעית ובת חלוף.
דבי: העבודה של ליטא נוגעת בסוגיה מאד בוערת בעולם היום – מצב כדור הארץ. האופן הפתייני בה הצופה נחשף למסרים הלא פשוטים הוא מתוחכם מאד – סצינה יומיומית נינוחה של בילוי בחוף הים. השילוב בין פרפורמנס ואופרה מאפיין את טשטוש הגבולות בין מדיות אמנותיות, שנפוץ מאד בזמננו.
סמדר: מצוין - ספקטאקל שמתאים לביאנלה וחשוב מבחינת הנושא .
שלומית: לצערי עקב העלאת הפרפומנס לזמן מצומצם בלבד לא הספקתי לחזות בפלא.
איך את מסכמת במשפט אחד את התערוכה המרכזית?
חגית: תערוכה חזקה, גדושה ומעוררת מחשבה ורגש, אפילו תגובה גופנית (מעורבת – משיכה ורתיעה, בלבול ועומס חושי).
דבי: תערוכה עוצמתית אך מייאשת.
סמדר: אמריקנו-צנטרית.
שלומית: מטרידה ומציפה.
ארסנלה או ג׳רדיני?
חגית: שניהם.
דבי: אי אפשר להתחרות בממדים של הארסנלה. מנצחת בגדול.
סמדר: תערוכה מרכזית בארסנלה.
שלומית: ארסנלה.
איזו מתערוכות הלוויין בונציה הכי חזקה?
חגית: יאניס קונליס בפונדציונה פראדה.
דבי: התערוכה שלא עוזבת אותי היא תערוכת הצילום של לטיציה בטאליה – צלמת המאפיה (גיבורת הסרט התיעודי ״לצלם את המאפיה״ שהוקרן בפסטיבל דוקאביב). בעידן של פייק ניוז, בטאליה שמה לנו את האמת בפנים, ללא פשרות וללא רחמים, כמו אגרוף בבטן.
שלומית: כחובבת זכוכית מושבעת, תערוכת העשור של glasstress היתה נהדרת.
איך היית מדרגת את המהדורה הזו של הביאנלה ביחס לקודמותיה?
חגית: אני לא חובבת השוואות.
דבי: ביחס לביאנלה הקודמת היא נתפסה בעיני כיותר אלימה ופסימית.
סמדר: בינונית - אבל טובה לאין ערוך מ 2017 .
שלומית: התערוכה המרכזית היתה טובה ועם אמירה קוהרנטית וחזקה יותר מהקודמת.
ממה הכי התאכזבת?
חגית: מאי-בחירה של האוצר באמנים ישראלים לתערוכה המרכזית.
דבי: הביתנים הלאומיים בגדול היו חלשים הפעם. הכי התאכזבתי מהביתן הבריטי, שהתורים אליו בימי הפריוויו היו עצומים. התערוכה משונה ופרגמנטלית ולגמרי לא הבנתי על מה היתה המהומה.
שלומית: הביתנים היו מאכזבים, במיוחד בג'רדיני.
האם הביאנלה לא הפכה לאירוע גדול מידי ועמוס מידי לטעמך? האם ריבוי הביתנים ואירועי הלוויין מוסיף או גורע?
חגית: אני אוהבת את הריבוי ואפשרויות הבחירה. כמי שרואה כמעט ה-כ-ו-ל וצריכה לסנן עבור אחרים, אני חושבת שיש איכות וערך מוסף גם לגודש – כך נוצרת תמונה אמינה של משהו שלא ניתן לנסחו במילים. זוהי רוח התקופה.
דבי: ונציה הופכת בימים אלה לחגיגת אמנות ענקית. אי אפשר וגם לא צריך לראות את הכל אבל עצם ההיצע מעורר השראה.
סמדר: קשה לשפוט - ימי הפתיחה המקצועיים תמיד עמוסים.
שלומית: בעיניי העומס מציף ומגביר את תחושת ה-FOMO שיש לכולנו ממילא. התוצאה היא שאנשים ממהרים להספיק ופחות שוהים וחווים את האמנות.
מה דעתך על הביתן הישראלי השנה?
חגית: העבודה שאפתנית, מעניינת ומושקעת. המעטפת והנראות מצויינות, אבל הצהרת הכוונות אינה מתממשת והחלק של הצפייה בעבודות הווידאו נותר תלוש. נוצר פער בין החומר-למחשבה המוגש לצופים לבין אופן הטיפול בו וכן יש פערי איכות בין העבודות, חלקן בעייתיות.
דבי: הביתן הישראלי מאתגר באופן שבו הוא מבקש להרחיב את גבולות האמנות. בית חולים שדה x אינו באמת מציע מזור. נהפוך הוא. באופן אישי, לא היה לי קל איתו.
סמדר: הרעיון וההצבה והביצוע נהדרים . הסרטים וחוות הדעת השניות לא מספיק חזקים.
שלומית: ההפקה של בית החולים היתה מצויינת בעיניי אבל יש חוסר הלימה בין ההצהרה לביצוע: בעוד המטרה המוצהרת היא טיפול במבקרים הרי שהתחושה ביציאה היא שהטיפול הוא ביוצרים.
