חמש שאלות על עתידן של הביאנלות
- Shlomit Oren
- 13 ביולי
- זמן קריאה 6 דקות
פעם בשנתיים הופכת ונציה לבירת עולם האמנות. מאות אלפי מבקרים, אלפי אמנים, אוצרים, אספנים, מנהלי מוזיאונים ועיתונאים מכל העולם מגיעים לעיר כדי לראות את הביאנלה – אירוע שנחשב במשך יותר ממאה שנה לאחד ממוקדי הכוח המשפיעים ביותר בשדה האמנות.
עבורי זו הביאנלה החמישית שאני מבקרת בה. בביאנלה הראשונה הייתי במצב של השתאות בלתי פוסקת, כאילו הייתי אליס בארץ הפלאות, ומאז בכל בפעם אני מוצאת עצמי מאמנת שוב ושוב את שריר הביקורת שלי – מה טוב ומשמעותי? איך היה אפשר לעשות זאת טוב יותר? מה אני יכולה ללמוד ולקחת איתי? אבל השנה, בין ביתן אחד למשנהו, מצאתי את עצמי עסוקה פחות בשאלה אילו עבודות ייזכרו בעוד עשור, ויותר בשאלה אחרת: האם גם הביאנלה עצמה נמצאת ברגע של שינוי?
לא משום שהיא מאבדת מחשיבותה. להפך. דווקא משום שהיא ממשיכה להיות אחד האירועים המרכזיים בעולם האמנות, מעניין לשאול האם המודל שעליו היא נשענת עדיין מתאים לעולם של 2026. אני מרגישה שמתרחש לו תהליך שמתקדם מביאנלה לביאנלה. בהתחלה הוא פחות הורגש אבל היום ברור לי שקורה פה משהו גדול.
הביאנלה בוונציה נוסדה בשנת 1895, בתקופה שבה מדינות ביקשו להפגין את כוחן התרבותי, נסיעות בינלאומיות היו נדירות, והדרך היחידה להיחשף לאמנות ממקומות אחרים הייתה להגיע אליה פיזית. במשך עשרות שנים מילאו הביאנלות תפקיד ברור: הן היו חלון הראווה של עולם האמנות. הן חשפו אמנים חדשים, הגדירו מגמות, יצרו מפגשים בין תרבויות והשפיעו על האוספים של מוזיאונים ועל שוק האמנות כולו.
היום העולם נראה אחרת. דווקא משום כך נדמה שהביאנלות עומדות מול שורה של שאלות שאין להן עדיין תשובה ברורה.
האם מודל הביתנים הלאומיים עדיין רלוונטי?
אחד המאפיינים המזוהים ביותר עם הביאנלה בוונציה הוא מודל הביתנים הלאומיים. כל מדינה מספרת את סיפורה באמצעות אמנות.
אבל האם מודל שנולד בסוף המאה ה־19 עדיין מתאים לעולם של המאה ה־21?
אמנים רבים חיים ופועלים בכמה מדינות במקביל. הם נולדו במקום אחד, למדו במקום אחר, יוצרים במקום שלישי ומציגים ברחבי העולם. הזהות האמנותית שלהם אינה תמיד חופפת לגבולות המדינה שאותה הם מייצגים, כמו למשל האמן בלו סימיון פאיינרו שמייצג השנה את ישראל אבל ייצג בעבר את רומניה. דוגמא נוספת היא האמנית יעל ברתנא, ישראלית שחיה כבר כמה עשורים בברלין, וייצגה בביאנלה הקודמת את גרמניה ולפני כן את פולין.
שאלת הייצוג מתחדדת עוד יותר כשנכנסים למהות – האם האמנים בהכרח מייצגים את המדינה שמממנת את הביתן שלהם? הקונפליקט הזה התגלה ביתר שאת בביאנלה הקודמת כאשר האמנית רות פתיר בחרה לא לפתוח את הביתן הישראלי עד להשגת הפסקת אש, וזאת בניגוד לעמדת משרדי הממשלה. אמנים רבים בוחרים דווקא לבקר את המדינה שלהם דרך הפלטפורמה של הביאנלה והתגובה היא סוג של מדד למידת הסובלנות של המדינה.
מנגד, דווקא בשנים האחרונות אנחנו עדים להתחזקותן של זהויות לאומיות ולמתחים גיאופוליטיים. מלחמות, סכסוכים וחרמות מחזירים את שאלת הלאום אל מרכז הבמה. בכל מהדורה אנחנו עדים לביתנים לאומיים חדשים שמתווספים על בסיס עיקרון ההגדרה העצמית.
ייתכן שדווקא משום כך הביתנים הלאומיים נראים בו־זמנית מיושנים ורלוונטיים מאי פעם.
האם האוצרים הפכו למשפיעים יותר מהאמנים?
במשך שנים נתפסה הביאנלה כמקום שבו "מגלים" את אמני העתיד.
כיום נדמה שלא פעם הסיפור המרכזי אינו רק מי מציג, אלא מהו הרעיון האוצרותי שמחבר בין העבודות.
בביאנלה של 2022 התערוכה המרכזית The Milk of Dreams שמה דגש על אמניות נשים, ב-2024 תחת הכותרת Foreigners Everywhere הושם דגש על יוצרים מהדרום הגלובלי, בשני המקרים היה ניסיון לתיקון של עיוות היסטורי להחזיר אמנים שהודרו מהקאנון, לעיתים יוצרים שכבר אינם בין החיים. בביאנלה של 2026 האג'נדה הדה-קולוניאליסטית של האוצרים היא חזות הכל והיא זו שגם הכתיבה את בחירת האמנים והעבודות.
אלה מהלכים חשובים, שמרחיבים את ההיסטוריה של האמנות ומאפשרים לה להישמע בקולות רבים יותר. ובכל זאת, הם מעלים שאלה מסקרנת: האם הביאנלה עדיין מבקשת לגלות את האמנים שישפיעו על העתיד, או שהיא הפכה בעיקר לזירה שבה מתנהל הוויכוח על האופן שבו אנחנו מספרים מחדש את העבר? ואולי זה בכלל אומר שהאוצר הפך להיות חשוב ומשפיע יותר מהאמן?
האם עולם האמנות יכול להרשות לעצמו להמשיך להיות כל כך גלובלי?
קשה לחשוב על אירוע בינלאומי יותר מביאנלה.
יצירות נשלחות מקצה אחד של העולם למשנהו. אמנים, אוצרים ומבקרים טסים בין יבשות. ביתנים מוקמים במיוחד לתערוכה ולאחר חודשים ספורים מפורקים. מאחורי כל תערוכה מסתתרת לוגיסטיקה עצומה.
יש בכך פרדוקס לא קטן. רבות מהביאנלות עוסקות בשנים האחרונות במשבר האקלים, בקיימות וביחסי האדם עם הסביבה. ובכל זאת, עצם קיומן כרוך בעלות סביבתית משמעותית.
ובאמת בתוכן של היצירות המוצגות אנחנו רואים מפנה –יותר ויותר אמנים עוסקים במלאכות מסורתיות, בחומרים טבעיים ומקומיים, בזיכרונות משפחתיים, בשפות שנשכחו ובקהילות קטנות. זה מתחבר למגמות תרבותיות רחבות יותר כמו ה-Slow Living.
זו אינה סתירה לגלובליזציה, אלא אולי תגובה אליה.
האם בעתיד נראה פחות שינוע של עבודות ויותר יצירה מקומית? יותר שימוש חוזר במבנים ובחומרי תצוגה? אולי שיתופי פעולה אזוריים במקום תנועה בלתי פוסקת של אנשים וחפצים?
ייתכן שגם כאן, בפורמט של הביאנלה ובעולם האמנות בכלל שכולל גם ירידים בינלאומיים עתירי תובלה, המודל יידרש להתאים את עצמו למציאות חדשה. האם בעתיד נמדוד גם את טביעת הרגל הפחמנית של תערוכה, כפי שאנחנו מודדים את חשיבותה האמנותית?
האם אפשר להמשיך להיות אירוע בינלאומי בעולם מקוטב?
הרעיון שעליו נשענות הביאנלות הוא דיאלוג בין תרבויות.
אלא שהמציאות של השנים האחרונות מורכבת יותר. מלחמות, מתחים דיפלומטיים, חרמות ולחצים ציבוריים משפיעים גם על עולם האמנות. לעיתים אמנים מחליטים שלא להשתתף. לעיתים שיתופי פעולה משתנים. ולעיתים עצם קיומה של תערוכה הופך לנושא לדיון ציבורי.
אנחנו רואים זאת ביתר שאת בתערוכה המרכזית השנה, שבוחרת להציג אג'נדה ספציפית מבלי להציג מורכבויות, רבדים וקונפליקטים. למרות שעולם האמנות רואה עצמו כמרחב ליברלי ומכיל נראה שהתערוכה המרכזית מתקשה לאפשר לקולות שונים להישמע. שוב, נושא הלאומיות עולה, ואנחנו רואים שאמנים ישראלים אינם מוזמנים להשתתף בתערוכה המרכזית כבר שנים רבות.
השאלה איננה אם אמנות היא פוליטית – היא תמיד הייתה (וגם הביאנלה תמיד היתה אירוע פוליטי, כתבתי על זה כאן וכאן). השאלה היא כיצד אירועים בינלאומיים יכולים להמשיך להיות מרחב של מפגש דווקא בתקופה שבה העולם הולך ומתפצל. האם זה בכלל אפשרי עדיין?
ואם הכול נמצא כבר ברשת – למה בכלל לנסוע?
אפשר היום לראות כמעט כל יצירת אמנות על מסך. לקרוא קטלוגים דיגיטליים, לצפות בסיורים וירטואליים ולהאזין להסברים מכל מקום בעולם.
ובכל זאת, מאות אלפי אנשים ממשיכים להגיע לוונציה.
אולי משום שהביאנלה אינה רק אוסף של יצירות. היא מקום שבו רעיונות נפגשים. מקום שבו אפשר לחוות עבודות בקנה המידה שבו נוצרו, לשוטט בין חללים, לשוחח עם אנשים, לגלות במקרה תערוכה שלא הופיעה ברשימת החובה ולחוות את התחושה הייחודית שנוצרת כשעולם האמנות כולו מתכנס לרגע אחד במקום אחד.
אם מסתכלים היום על צילומים מהביאנלות מלפני 70 שנה, שהציגו ברובן ציורים בגודל בינוני על קירות לבנים, ספק אם רבים כל כך היו נמשכים להגיע לראות אותן במציאות של היום. אבל גם האמנות השתנתה: הכל גדול יותר, רב מימדי, חלק מהעבודות נוצרות במיוחד עבור המקום site specific, וחלק משלבות חושים שונים כמו מגע וריח.
אלה חוויות שקשה מאוד לשעתק למסך.
לא סוף של עידן – אלא תחילתו של דיון
מוקדם להספיד את הביאנלות. הן עדיין מושכות קהל עצום, מכתיבות חלק משמעותי מהשיח האמנותי וממשיכות להיות מקור השראה לאמנים, לאוצרים ולמוזיאונים ברחבי העולם.
אבל ייתכן שהשאלה החשובה ביותר איננה כיצד תיראה הביאנלה הבאה, אלא כיצד ייראה המוסד הזה בעוד עשר או עשרים שנה.
האם מודל הביתנים הלאומיים ישרוד?
האם השיקולים הסביבתיים ישנו את אופן ההפקה?
האם האוצרים ימשיכו להיות הכוח המרכזי בעיצוב סדר היום?
והאם בעולם שמתקשר בעיקר דרך מסכים, דווקא המפגש הפיזי יהפוך לנכס החשוב ביותר של הביאנלות?
אין לי תשובות חד־משמעיות לכל השאלות האלה. אבל אולי זה בדיוק תפקידן של הביאנלות כיום: לא רק להציג את האמנות של זמננו, אלא גם לאלץ אותנו לחשוב מחדש על הכוחות שמעצבים אותה.
אני תמיד אומרת שאמנות אינה מתקיימת בנפרד מהחיים, אלא היא חלק אינטגרלי מהחיים. אני מניחה שגם אתם, כמוני, מרגישים את תנועת הלוחות הטקטוניים שמייצרים רעידות אדמה בעולם שלנו במרחב הפוליטי, הדיגיטלי ובכלל. זה יהיה נאיבי לחשוב שעולם האמנות יהיה חף מההשפעות הללו. השאלה היא איך תיראה הביאנלה של העתיד, או אולי בכלל הגיע הזמן להמציא את הביאנלה מחדש?
אני כנראה אמשיך לבקר בביאנלה בוונציה כל שנתיים, אבל אני סקרנית היום יותר מתמיד לגבי מה צופן העתיד כי אם אמנות אינה מתקיימת בנפרד מהחיים, גם הביאנלות לא יכולות להישאר כפי שהיו.
אם נהניתם מהמאמר הזה, ביומן הווידאו מהביאנלה אני לוקחת אתכם איתי אל הביתנים עצמם. דרך העבודות, החללים והשיחות בוונציה אפשר לראות מקרוב את התהליכים שעליהם כתבתי כאן.
לסיכום:
האם מודל הביאנלות כפי שאנחנו מכירים אותו עדיין מתאים לעולם של היום?
הביאנלות נולדו במאה ה־19, אך העולם השתנה. הכתבה בוחנת אילו אתגרים חדשים מציבים בפניהן הגלובליזציה, הפוליטיקה, הטכנולוגיה והקיימות.
האם הביתנים הלאומיים עדיין רלוונטיים בעידן של זהויות גלובליות?
כשהאמנים חיים, יוצרים ומציגים במדינות שונות, נשאלת השאלה האם ייצוג לאומי הוא עדיין הדרך הנכונה לארגן את אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם.
האם האוצרים הפכו למשפיעים יותר מהאמנים?
הכתבה בוחנת כיצד סדר היום האוצרותי – מנושאים כמו דה־קולוניאליזם ועד תיקון הקאנון – משפיע על בחירת האמנים ועל האופן שבו מסופרת ההיסטוריה של האמנות.
האם ביאנלות בינלאומיות יכולות להיות גם בנות קיימא?
אירועי אמנות בינלאומיים כרוכים בשינוע עצום של אנשים ויצירות. האם עולם האמנות יידרש לחשב מחדש גם את טביעת הרגל הסביבתית שלו?
מה יהיה תפקידן של הביאנלות בעתיד?
האם הן ימשיכו להיות המקום שבו מתגלים אמני העתיד, או שיהפכו בעיקר לזירה של מפגש, שיח ועיצוב סדר היום התרבותי העולמי?
תגובות