לאחרונה יצא לי להתעמק בחייו ויצירתו של קראווג'ו, או מיכלאנג'לו מריזי דה קראווג'ו בשמו המלא. בעיניי הוא הילד הרע האולטימטיבי של תולדות האמנות. המחשבה עליו גרמה לי לחשוב על המקום של "הילד הרע", מה הוא משאיר אחריו ולמה סולחים לו. כך צללתי לחייהם המרתקים של כמה אמנים שהצליחו לזעזע ובכל זאת זכו לתהילת עולם.
קראווג'ו
קראווג'ו היה אמן בחסד שהביא חדשנות משמעותית בציור, השפיע על אמנים גדולים אחרים ואפילו נוצרה תנועה של אמנים בהשפעתו – הקראווג'יסטים, אבל היתה לו קופת שרצים מצלצלת על הגב. קראווג'ו היה מבלה בפונדקים וטברנות לרוב וכיוון שהיה מהיר חימה היה מעורב באופן תדיר בקטטות וריבים. הוא נהג להסתובב עם חרב או פיגיון למרות שהדבר לא היה חוקי, ולא היסס להשתמש באלו. הוא חי חיים שנעו בין יצירה אינטנסיבית לבין נהנתנות ומה שהוגדר אז כהפקרות מינית. הוא היה ככל הנראה הומוסקסואל, בתקופה בה הדין על כך היה חמור מאוד, ואף על פי כן הארוטיקה הגברית מאוד נוכחת בציורים שלו. השיא היה כאשר באחת הקטטות הרג את יריבו ונידון למוות ועל כן נאלץ לברוח מרומא ונדד בין נאפולי, מלטה וסיציליה. הוא ביקש חנינה מהאפיפיור, כיוון שצייר לא מעט עבור הכנסייה (באופן פרדוקסלי הוא היה דתי ומאמין מאוד). הוא היה בדרכו חזרה לרומא כאשר נפטר ממחלה או הרעלה, והוא רק בן 39.
בנוונוטו צ'ליני
קראווג'ו לא היה הרוצח היחיד בקרב האמנים, ומסתבר שגם לא רב המעללים ביותר. הקדים אותו בנוונוטו צ'ליני, צורף ופסל שנולד בפירנצה ב-1500, אולם הוא נדד בינה לבין רומא, פריס, מילאנו, ונציה וערי מדינה אחרות בשל מעלליו הרבים. הוא רצח לפחות שלושה בני אדם ופצע עוד כמה. הוא רצח את מי שהרג את אחיו, למרות שהודה כי הוא נהרג כתוצאה מאקט של הגנה עצמית. הרציחות האחרות היו של צורפים אחרים שהיו מתחרים שלו. בנוסף הוא נאשם במעשי סדום, הביא ילדים רבים מחוץ לנישואין ואף הואשם במעשי כישוף. בחלק מהפעמים הצליח להתחמק מעונש בזכות קשריו עם האפיפיורים ופטרונים אחרים, אולם הוא בילה גם במאסר. באחד המאסרים הוא החל לכתוב את זיכרונותיו בספר שככל הנראה מערב הרבה דימיון, אבל הוא נקרא כספר מתח רב תהפוכות. בשל יריבות הוא לא זכה להיכלל בספר של ג'ורג'יו וסארי בן תקופתו, שנחשב היום לספר הראשון בתולדות האמנות, והדבר ככל הנראה תרם לכך שהוא נשכח מלב. היה זה גתה שתרגם את סיפרו מאות שנים מאוחר יותר והמלחין ברליוז כתב אופרה בהשראת חייו. למרבה הצער רבות מיצירותיו לא שרדו, חלק הותכו או נשדדו ולכן שמו פחות מוכר בימינו. נותרו לנו יצירות המופת שלו: פסל הברונזה של פרסאוס וראש המדוזה, עליו עבד כעשור, מחסן המלח שיצר עבור המלך הצרפתי בעבודת צורפות מרהיבה ופסל של ישו הצלוב שיצר בערוב ימיו.
בירדסלי
השם אוברי בירדסלי אולי לא מוכר לכולם, אולם ההשפעה שלו על עולם הגרפיקה כמו שאנחנו מכירים אותו עד היום בלתי ניתנת להכחשה. בירסלי היה אמן צעיר, מאסטר בציורי עט ודיו, שניסח במידה רבה את האסתטיקה של הארט-נובו והגדיר את האופן בו צויירו כרזות ופורסמו אילוסטרציות. הוא ייסד עם שותף את 'הספר הצהוב', מגזין שירה ואמנות שהתפרסם לראשונה בלונדון ב-1894, בו פרסם את ציוריו שיצרו סנסציה בחברה הויקטוריאנית השמרנית. אלה כללו רמזים עבים לגבי התנהגות מינית לא מקובלת ובוטה. בירדסלי היה מקורב לאוסקר וויילד (הוא אף אייר את סיפרו סלומה) ולאנשי רוח אחרים שנודעו כהומוסקסואלים, אולם לא ברורה נטייתו המינית שלו עצמו. שמועות רמזו על יחסים לא הולמים עם אחותו הגדולה איתה גר והפילה את את תינוקם המשותף. הוא נפטר משחפת והוא רק בן 25.
אגון שילה
אגון שילה החל את הקריירה שלו בוינה העליזה של טרום מלחמת העולם הראשונה. המנטור שלו היה גוסטב קלימט שעזר לו להתקדם ולהתפרסם בחוג האמנים הבוהמייני באותה תקופה. שילה היה אובססיבי בתיאור הגוף האנושי באופן כן וכואב. הוא היה מהראשונים שחיבר את האירוטיקה עם הכיעור וציוריו היו מפורשים מאוד במיניותם. המוזה שלו היתה וולי נויצל בת ה-17, יחד איתה עזב את וינה לכפר מרוחק, שם הסטודיו שלו הפך למקום מקלט לנערים ונערות דחויים. הוא הואשם בחטיפה וניצול מיני של נערה בת 13 ועל כך נאסר למשך 24 ימים. במשפט השופט הסתייג מאוד מאמנותו ואף שרף רישום אירוטי שלו, אולם הוא הורשע רק בהתנהגות לא מוסרית. מאותה עת הוא הפסיק להעסיק נערות כמודליסטיות. שילה התחתן עם בתו של בורגני עשיר, אולם לא התכוון להיפרד מוולי אהובתו. וולי לא קיבלה את זה ועזבה אותו. הוא נפטר ב-1918 במגיפת השפעת הספרדית, בן 28 בלבד.
סלבדור דאלי
סלבדור דאלי הוא בין הדמויות הצבעוניות ביותר במאה ה-20 בכלל ובתחום האמנות בפרט. הוא החל את הקריירה כילד גאון, למד באקדמיות הנחשבות והסתובב עם אמנים, קולנוענים ומשוררים. הוא נחשף לתורתו של פרויד והחל לצייר באופן מדוייק וריאליסטי דימויים שנלקחו מחלומות וחזיונות. מאוחר יותר היה מכניס את עצמו למצב פסיכוטי ומצייר את ההזיות שלו. אלו היו בעלות תכנים סנסציונייים, אירוטיים ואלימים ויצרו לא מעט סקנדלים. דאלי עצמו פיתח אישיות נרקיסיסטית בדלנית והצליח להשניא את עצמו על כולם. למרות שכיום הוא נחשב למייצג הכי מובהק של תנועת הסוריאליזם, אלה לא קיבלו אותו לשורותיהם בגלל חילוקי דעות אישיים. את גאלה אישתו והמוזה שלו, שהיתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, הכיר בעת שהיתה נשואה לאמן אחר. לכל מקום שהגיע הזוג המלכותי הם עשו זאת בתיאטרליות שאין שנייה לה. דאלי טיפח שפם מעוצב והסתובב תמיד עם גלימה, הוא היה אובססיבי לגבי גאלה אבל גם ביניהם לא הכל היה מושלם. הגחמות שלו היו יוצאות דופן, מציור על קירות המלון דרך רעיית עדר כבשים במסדרונות ועד גידול חיות פרא כחיות מחמד. להבדיל מאמנים רבים אחרים שהשתייכו לצד השמאלי במפה הפוליטית, דאלי החזיק בדעות פשיסטיות, הוקסם במידת מה מהיטלר ובחר להמשיך להתגורר בספרד תחת שלטונו של הרודן פרנקו.
הפוסט הבא יעסוק ב"ילדים הרעים" של ימינו, כולל הישראלים, אז יש למה לחכות.