top of page

מרפסת מול פגוש - ראיון עם דוד גרשטיין

עודכן: 2 במאי 2021

את האמן דוד גרשטיין מכירים רבים בזכות ההצלחה חסרת התקדים במושגים ישראלים של הפסלים הצבעוניים והשמחים שלו, אותם ניתן למצוא בפורמט קטן בבתים, על קירות משרדים או כפסלי חוצות ענקיים. רוב האנשים פחות מכירים את הקריירה העניפה והמגוונת של גרשטיין, שבימים אלה מוצגת תערוכתו U-TURN בבית האמנים בתל אביב (כדאי להזדרז, התערוכה נסגרת בסוף השבוע הזה).

הזמנתי את גרשטיין (דודו) לשיחה על התערוכה ועל אמנות בכלל:



שלומית: התערוכה עוסקת בנושאים שכבר עסקת בהם בעבר – מרפסות ומכוניות – בשנות ה-80 וה-90.

דודו: אחרי שנים של עיסוק בפיסול עשיתי U-TURN וחזרתי לציור, גם בגלל הקורונה וגם בגלל צורך אישי שחשתי לצייר. התחברתי למה שהפסקתי בזמנו. זו היתה בשבילי נקודת חיבור, להרגיש את החומר, להרגיש שאני עדיין בכושר, ומכאן לשעוט קדימה ולהמשיך לצייר.

שלומית: אז מה קרה בעצם בזמן הזה בין שנות ה-80 ל-2020?

דודו: בתקופה שציירתי את המרפסות, ציור פיגורטיבי נראטיבי, זה היה מאוד לא מקובל. כאן האמנות המושגית שלטה בכיפה. אני מאוד האמנתי בדרך שלי וגם קיבלתי חיזוקים כשהסתכלתי על אמנים בחו"ל, אבל הממסד בארץ ראה בזה משהו מיושן ולא רלוונטי. הספידו את האמנות הנראטיבית והציור בכלל. כמובן שהגלגל התהפך מאז אבל באותה תקופה זה היה מאוד קשה. הביקורות היו נוקבות ולא השאירו מקום לציור מסוג זה. החלטתי לא להיתקע על זה ולחפש לי כיוונים חדשים. התחלתי להשתעשע בגזירה והדבקה וגיליתי את הציור התלת מימדי הרב-שכבתי. מאוד נהניתי מזה והציור על אובייקטים, על הריבוד שלו, מאוד משך אותי. זהו ז'אנר שעומד בין הפיסול לציור והרגשתי בו מאוד בנוח.

למרות שרבים מכנים אותי פסל אני מרגיש צייר שמצייר על אובייקטים.

שלומית: אתה לא רק פסל או צייר, אתה למעשה מחזיק אופרציה מאוד גדולה של בית מלאכה וגלריה משלך. אני לא חושבת שיש אמן ישראלי נוסף שעושה זאת.

דודו: זו למעשה תוצאה של השתלשלות מקרים שלא צפיתי. זה התפתח מעצמו. בהתחלה עבדתי בעץ ואחרי שהצגתי במוזיאון ישראל ואספנים קישרו אותי עם גלריות בחו"ל, התחלתי לעבוד עם אסיסטנט אחד כדי לעמוד בעומס הביקוש. בשנת 1995 גיליתי את הטכניקה של חיתוך בלייזר, וזו היתה קפיצה רצינית. יכולתי להגיע לתוצאות שלא יכולתי קודם, ובהתאם חלה קפיצה בביקוש, עם הזמנות מארה"ב, אירופה ואח"כ גם המזרח הרחוק. זה כבר היה מצב שהייתי צריך לקחת יותר עזרה ולאט לאט הסטודיו התרחב והגיע עד 30 אסיסטנטים. הזמינו ממני הרבה עבודות, כולל פסלי חוץ, כמעט רק מחו"ל. בארץ כמעט שלא הצגתי. זו באמת הצלחה שלא צפיתי, אבל הכל היה בתחום הז'אנר המיוחד הזה של פיסול שאותו פיתחתי.

שלומית: ממש יצרת טרנד.

דודו: עם ההצלחה בגלריות התחילו להגיע אליי פניות של אנשים שמאוד אהבו את העבודות שלי אבל לא היו יכולים לעמוד במחירים של הגלריות. אז החלטתי ליצור גם ליין של עבודות קטנות, מודפסות, במהדורה בלתי מוגבלת, שיהיו במחירים נגישים. אמנות לכל פועל. התגובה היתה מדהימה, אבל דווקא הגלריות לא היו מעוניינות למכור את העבודות האלה. התחלתי למכור בחנויות של עיצוב ומזכרות וזה הפך להיות מאוד מזוהה. למעשה התכוונתי שהעבודות הקטנות יהיו מעין שגרירות שלי, שיגרמו לאנשים לחפש את העבודות המשמעותיות יותר, אבל בפועל הפכתי להיות מאוד מזוהה עם העבודות הקטנות האלה ורבים בכלל לא מכירים את הדברים האחרים.

זה מצד אחד עזר לי אבל במידה רבה גם הפריע לי, כי לפעמים רציתי דימוי יותר מורכב, יותר עמוק.


שלומית: בעצם בנית את המותג והוא קיבל חיים משל עצמו.

דודו: אני מאוד שמח להיות שותף לחיי היומיום של אנשים ולא להיות במגדל השן של אמנות אקסקלוסיבית בה אמן צריך להמתין לתערוכה אזוטרית פעם בשנתיים. פה אני קבעתי את המסלול ולא הייתי תלוי בתיווך. זה גם איפשר לי כמובן חופש כלכלי וגם הצלחתי להגיע לכל העולם. בקוריאה, יפן, סין ושאר המזרח אני מאוד מוכר ויש לי שם מעמד שמאוד נעים לי.

שלומית: איך מיישבים את הפער בין אמנות גבוהה לאמנות עממית?

דודו: אני לא חושב שיש פער. מי שחושב שכל מה שאני עושה הוא נמוך לא מבין עניין. אם למשל מלחינים ושרים שיר של משורר לאומי, זה מוריד משהו מהמשורר? אם מדפיסים על צלחת ציור של מונדריאן, זה מוריד ממנו כאמן? זה פשוט שימוש אחר ומתקיים במקביל. אם חברה בסין מזמינה ממני עיצוב ללוח שנה, או שסימנס מזמינה ממני מתנה עבור הלקוחות שלהם, זה לא מוריד מערכה של האמנות. להיפך. אמנות היא חלק מהחיים. אם זה טוב זה טוב בכל צורה. בעולם בהחלט מבינים את זה כך. אפשר לראות מה עושים עם ג'ף קונס או עם אנדי וורהול – זה לא מוריד מערכם, זה רק הופך אותם למוכרים יותר. רק פה בארץ מתייחסים לכך כפחיתות כבוד.



שלומית: אז אתה אומר שהשדה האמנותי בארץ מסתכל עליך בשונה מהעולם.

דודו: בהחלט כן. השתרשה פה תפיסה שאם אתה מופץ ומוכר אז זה לא אמנותי. בעיניי זה פשוט אבסורד. אמנות היא סוג של מוצר וההפרדה בין מסחרי ללא מסחרי לא קיימת כמעט מחוץ לארץ.

שלומית: אני חושבת שאנדי וורהול בהחלט כבר נתן לנו את השיעור הזה של אמנות פופולרית/גבוהה וכמובן מסחרית.

דודו: אני חושב שזה בא ממקום של מצוקה. אמנים לא מצליחים למכור ונותנים לזה הצדקה בינם לבין עצמם שזה לא נמכר כי זה לא מסחרי, ומייחסים לכך גם איכות כפועל יוצא.

שלומית: לא חסרות לך תערוכות מוזיאליות?

דודו: מאוד חסרות לי. ואני גם חושב שאני ראוי לכך. אבל זה לא משהו שאתה יכול להזמין את עצמך או להידחף, מוזיאון צריך להזמין אותך. לבייג'ין למשל הזמינו אותי והיתה לי תערוכה ענקית במוזיאון שזכתה להדים עצומים. עכשיו הזמינו אותי לעשות עבודת קבע במוזיאון חדש שקם מחוץ לשנחאי, עם עבודת זכוכית ענקית שתחפה את הקירות החיצוניים ותישאר שם לדורות, וזאת בנוסף לתערוכת יחיד עתידית. ההסתכלות שם היא לגמרי אחרת. בארץ המוזיאונים לא רואים אותי, אבל זה בסדר – אני לא סובל מחוסר בחשיפה. אני מעולם לא ישבתי וחיכיתי שמישהו יסתכל עליי.