top of page

דרך חיפה

מוזיאון חיפה חוגג 70 שנה (מסתבר ששנת 1951 היתה שנת הקמתם של עוד מוזיאונים כמו מוזיאון וילפריד) בתערוכת ענק המתפרסת על כל שטח המוזיאון.

האוצר החדש, ד"ר קובי בן-מאיר, בחר בתבונה לקחת את האוסף הגדול של המוזיאון כנקודת מוצא ולבחון אותו בעיניים חומלות וביקורתיות כאחד. הוא דלה ממנו פנינים לא מעטות, שמעלות את המחשבה על תצוגת קבע, איתר נקודות חוזק ועניין רבות, לצד חוסרים באוסף.

כשניגש לאצור את התערוכה ביקש בן-מאיר לתת שיקוף של סצנת האמנות החיפאית לאורך השנים, כזו שהושמו בה דגשים שונים מבמקומות אחרים בארץ וכן ככזו שמאפיינת את הרקמה האנושית הייחודית של חיפה כעיר מעורבת, בה חיים יהודים וערבים יחד. כאן גילה בן-מאיר שקיים ייצוג חסר משמעותי של יוצרים ערביים בני המקום ועל כן פנה לרבים על מנת שישאילו עבודות רלוונטיות שיעזרו לתת בתערוכה ייצוג שהולם את השקפתו על העיר, והוא זכה להיענות מרשימה.



בעלייה לקומה הראשונה במוזיאון לא ניתן להתעלם מציור הקיר העצום של האמנית רויטל לסיק. לסיק ציירה בגרפיט ישירות על הקיר מקומות וסצינות שמשקפים את חיפה הפרטית שלה, על זכרונות הילדות, ההרגלים המשפחתיים וכו'. יש כאן מתח מסויים בין הפרטי לציבורי והוא מחזיק היטב את העבודה. חבל לחשוב שעם רדת התערוכה לא ישאר זכר ליצירה זו.

האולם המרכזי בקומה הראשונה מוקדש לאדם בחיפה ומציף סוגיות חברתיות ופוליטיות כבדות משקל. כבר בכניסה אנחנו נחשפים לריבוי הרבדים:



המבט של מירי בוהדנה בצילומו של דוד עדיקא לא מאפשר לנו להתחמק מיופיה והתרסתה לצד הציור המודרניסטי 'אישה יושבת' של אורי רייזמן בקונפליקט בין שנים, זרמים ומוצאות.

בקיר מאחור אנחנו רואים את עבודתו של עבד עבאדי, אמן ערבי חיפאי שהשאיל למוזיאון את עבודתו 'פליטים ממתינים לשיבה' בו צייר את משפחתו במחנות פליטים בלבנון וסוריה, מחכים לחזרתם לעיר. עבאדי היה האמן הפלסטיני הראשון שהתקבל לאגודת הציירים והפסלים, הוא נסע ללמוד בגרמניה המזרחית, חזר לארץ ב-1972 ושימש מורה לאמנים פלסטינים רבים הפועלים כיום.


עבד עאבדי, פליטים ממתינים לשיבה, 2018, צבעי אקריליק על בד, באדיבות האמן, קרדיט צילום - אמיר א. עאבדי

על הקיר האחורי בגלריה פרוסה יצירת המופת המונומנטלית של גרשון קניספל מ-1956 – 'לשכת העבודה'. הסטודיו של קניספל היה בשכונת הדר ומחלונו השקיף אל דלתותיה הנעולות של לשכת העבודה בעיר, מולן התקבצו מבקשי עבודה: פועל ערבי, יהודי מסורתי מבוגר, פועלים בעלי חזות מזרחית וילדה ערבייה יחפה שנושאת תינוק בזרועותיה. זהו הריאליזם החברתי במלוא הדרו ששיגשג ב"חיפה האדומה".


גרשון קניספל, לשכת העבודה, 1956, אוסף מוזיאון חיפה לאמנות, צילום - סטס קורולוב

משמאל לקניספל הוקדשו כמה קירות לעבודות ותחריטים של מובילי הריאליזם הסוציאליסטי בעולם שנתרמו בעבר למוזיאון, ביניהם דויד אלפארו סיקיירוס ודייגו ריברה המקסיקנים. זוהי עדות לאופי הייחודי של חיפה – בעוד תל אביב נשאה עיניים לפריס בשנות ה-50', בחיפה הסתכלו על דרום אמריקה.

בין היתר שווה להזכיר גם את עבודתו של אסד עזי המתארת אנשי תרבות מזרחיים וערבים על דפי לוח שנה, תמונתו של משה גת שצייר את סבתו בדיוקן מרגש וכן צילום של רונה יפמן 'פיראט על וספה'.


דייגו ריוורה, אשה ילידית בעבודה, שנות ה־ 50, אוסף מוזיאון חיפה לאמנות, צילום - סטס קורולוב

בגלריה צדדית מוצגת מיני-תערוכה הנושאת את השם 'העור שבו אני חי' ומתייחסת לעור כמעטפת לפנימיותו של האדם וגם כאמצעי המסמן אותו וחוצץ בינו לבין העולם. התרשמתי מאוד מטריפטיך של סבינה מנדל. מנדל מטעימה אותנו מחוויה נשית שאינה מתוקה ועדינה אלא מינית, מלאת רגש ומדממת. שווה לשבת על הספסל שהוצב מול העבודה ולהתבונן בה כמה דקות.


סבינה מנדל, פרידה; פרות לא קדושות; רומן של נחש עם ירח וקברן, 1986, אוסף מוזיאון חיפה לאמנות

פסלי העץ החרוצים של שחר סיון, תצלום הגב המצולק של אפרים ווסה והידיים התפורות של יוכבד וינפלד גורמים לנו לחוש ביתר שאת את העור שלנו על כל כאביו. צילומה של רונה יפמן, Pure (טהור), בו היא מתעדת את אחיה, האמן גיל יפמן, בתהליך התאמה מגדרית, הינו שברירי ומטלטל.