מוזיאון חיפה חוגג 70 שנה (מסתבר ששנת 1951 היתה שנת הקמתם של עוד מוזיאונים כמו מוזיאון וילפריד) בתערוכת ענק המתפרסת על כל שטח המוזיאון.
האוצר החדש, ד"ר קובי בן-מאיר, בחר בתבונה לקחת את האוסף הגדול של המוזיאון כנקודת מוצא ולבחון אותו בעיניים חומלות וביקורתיות כאחד. הוא דלה ממנו פנינים לא מעטות, שמעלות את המחשבה על תצוגת קבע, איתר נקודות חוזק ועניין רבות, לצד חוסרים באוסף.
כשניגש לאצור את התערוכה ביקש בן-מאיר לתת שיקוף של סצנת האמנות החיפאית לאורך השנים, כזו שהושמו בה דגשים שונים מבמקומות אחרים בארץ וכן ככזו שמאפיינת את הרקמה האנושית הייחודית של חיפה כעיר מעורבת, בה חיים יהודים וערבים יחד. כאן גילה בן-מאיר שקיים ייצוג חסר משמעותי של יוצרים ערביים בני המקום ועל כן פנה לרבים על מנת שישאילו עבודות רלוונטיות שיעזרו לתת בתערוכה ייצוג שהולם את השקפתו על העיר, והוא זכה להיענות מרשימה.
בעלייה לקומה הראשונה במוזיאון לא ניתן להתעלם מציור הקיר העצום של האמנית רויטל לסיק. לסיק ציירה בגרפיט ישירות על הקיר מקומות וסצינות שמשקפים את חיפה הפרטית שלה, על זכרונות הילדות, ההרגלים המשפחתיים וכו'. יש כאן מתח מסויים בין הפרטי לציבורי והוא מחזיק היטב את העבודה. חבל לחשוב שעם רדת התערוכה לא ישאר זכר ליצירה זו.
האולם המרכזי בקומה הראשונה מוקדש לאדם בחיפה ומציף סוגיות חברתיות ופוליטיות כבדות משקל. כבר בכניסה אנחנו נחשפים לריבוי הרבדים:
המבט של מירי בוהדנה בצילומו של דוד עדיקא לא מאפשר לנו להתחמק מיופיה והתרסתה לצד הציור המודרניסטי 'אישה יושבת' של אורי רייזמן בקונפליקט בין שנים, זרמים ומוצאות.
בקיר מאחור אנחנו רואים את עבודתו של עבד עבאדי, אמן ערבי חיפאי שהשאיל למוזיאון את עבודתו 'פליטים ממתינים לשיבה' בו צייר את משפחתו במחנות פליטים בלבנון וסוריה, מחכים לחזרתם לעיר. עבאדי היה האמן הפלסטיני הראשון שהתקבל לאגודת הציירים והפסלים, הוא נסע ללמוד בגרמניה המזרחית, חזר לארץ ב-1972 ושימש מורה לאמנים פלסטינים רבים הפועלים כיום.
על הקיר האחורי בגלריה פרוסה יצירת המופת המונומנטלית של גרשון קניספל מ-1956 – 'לשכת העבודה'. הסטודיו של קניספל היה בשכונת הדר ומחלונו השקיף אל דלתותיה הנעולות של לשכת העבודה בעיר, מולן התקבצו מבקשי עבודה: פועל ערבי, יהודי מסורתי מבוגר, פועלים בעלי חזות מזרחית וילדה ערבייה יחפה שנושאת תינוק בזרועותיה. זהו הריאליזם החברתי במלוא הדרו ששיגשג ב"חיפה האדומה".
משמאל לקניספל הוקדשו כמה קירות לעבודות ותחריטים של מובילי הריאליזם הסוציאליסטי בעולם שנתרמו בעבר למוזיאון, ביניהם דויד אלפארו סיקיירוס ודייגו ריברה המקסיקנים. זוהי עדות לאופי הייחודי של חיפה – בעוד תל אביב נשאה עיניים לפריס בשנות ה-50', בחיפה הסתכלו על דרום אמריקה.
בין היתר שווה להזכיר גם את עבודתו של אסד עזי המתארת אנשי תרבות מזרחיים וערבים על דפי לוח שנה, תמונתו של משה גת שצייר את סבתו בדיוקן מרגש וכן צילום של רונה יפמן 'פיראט על וספה'.
בגלריה צדדית מוצגת מיני-תערוכה הנושאת את השם 'העור שבו אני חי' ומתייחסת לעור כמעטפת לפנימיותו של האדם וגם כאמצעי המסמן אותו וחוצץ בינו לבין העולם. התרשמתי מאוד מטריפטיך של סבינה מנדל. מנדל מטעימה אותנו מחוויה נשית שאינה מתוקה ועדינה אלא מינית, מלאת רגש ומדממת. שווה לשבת על הספסל שהוצב מול העבודה ולהתבונן בה כמה דקות.
פסלי העץ החרוצים של שחר סיון, תצלום הגב המצולק של אפרים ווסה והידיים התפורות של יוכבד וינפלד גורמים לנו לחוש ביתר שאת את העור שלנו על כל כאביו. צילומה של רונה יפמן, Pure (טהור), בו היא מתעדת את אחיה, האמן גיל יפמן, בתהליך התאמה מגדרית, הינו שברירי ומטלטל.
בקומה השנייה מייחד בן-מאיר מבט אל הנוף, מזמין אותנו לקחת צעד אחורה ולהסתכל על התמונה הגדולה. גם כאן תמונת הפתיחה מאוד אפקטיבית: שטיח 'נהלל' של גל ויינשטיין פרוס במרכז החלל הוא חכם ויפהפה, שולח אותנו למחשבות על ההתיישבות העברית המוקדמת לצד התיעוש והמיסחור של ימינו. סביב השטיח עבודות מצויינות של מיכאל גרוס (שהמוזיאון התברך בשפע מהן), עבודת כאפייה של ציבי גבע וציורים של אמני 'אופקים חדשים'.
ראוי לציין בין היתר את צילומו של גיא רז 'כיסופים'. זהו צילום ממחסן אבני מחסום סמוך למעבר כיסופים שצולם סמוך להתנתקות מעזה. זווית הצילום מציגה את האובייקטים כפסלים מודרניים אך יוצרת תחושה של כלא שאין ממנו מוצא. 'דרוקסלנד' היא עבודתו האיקונית של מיכאל דרוקס, שהדפיס את פניו כמפה גיאוגרפית, שיש בה התייחסות פוליטית כמו גם פנימית לעולם האמנות המקומי.
התערוכה 'מופשט משלהן' המוצגת בקומה השנייה מימין, מוקדשת לאמנות ישראלית מופשטת שנוצרה על ידי נשים. כשהתבונן בן-מאיר באוסף המוזיאון, גילה שיש בו ייצוג נפלא ויוצא דופן של אמניות הזרם המופשט. ציור מופשט, במיוחד בישראל, תמיד נחשב לציור גברי, ודווקא כאן מציג בן-מאיר אמניות. אהבתי במיוחד שלא בחר למסגר אותן כ"מופשט נשי" אלא כייצוג מובחר של אמנות מופשטת שבמקרה (או לא) נוצרה על ידי נשים. זהו תיקון חשוב אחרי ההדרה המופגנת של נשים מהשדה הזה. בולט מאוד ייצוגה של חגית לאלו, אמנית עם סיפור טראגי, שאחותה תרמה למוזיאון 13 עבודות שלה. תמצאו כאן גם עבודות של חנה לוי, אלימה, חוה מחותן, חנה מגד, טובה ברלינסקי, אביבה אורי, בתיה גרוסבד, וכמובן שאי אפשר בלי לאה ניקל.
אולם נוסף הוקדש לפיסול בו מצאתי עבודות נהדרות של פול ברסלאו, צבי אלדובי ואחרות.
עבודה של אשרף פואח'רי, 'דרך החמורים', מציגה שלושה חמורים עשויים מסמרים וחוטים ומתייחסת לפולקלור ולאום. 'מומיה' של מרים כבסה נראית כמו צילום רנטגן של דמות עטופה מהלכת שיש בה מסתורין רב. מספר עבודות של מנחם שמי, שביתו היה מרכז לבוהמה החיפאית, מתארות את בני משפחתו בתקריבים שכמעט יוצאים מהמסגרת. אנה לוקשבסקי ועידו מרקוס הם גם אמנים צעירים ומצויינים שחיים בחיפה ועבודות דיוקן שלהם מוצגות בתערוכה.
לסיכום, אני ממליצה לכם מאוד לבקר במוזיאון בביקור הבא שלכם בחיפה. תקבלו סקירה של האמנות הישראלית לדורותיה מנקודת מבט מקומית ייחודית, וזה לא דבר של מה בכך.