מותה של המלכה אליזבת' השנייה גרם לכל העולם להפנות את עיניו אל האי הבריטי ומי שעומד בראשותו, גם אם באופן סמלי היום, משפחת המלוכה.
אליזבת' השנייה מלכה יותר שנים מכל שליט אחר בבריטניה ושלטה באחד מהאוספים החשובים והיקרים בעולם של חפצי אמנות ושכיות חמדה. באוסף מעל מיליון פריטים המוערכים ביותר מ-10 מיליארד פאונד, ביניהם כמובן תכשיטי הכתר המפורסמים. מהפחות מפורסמים הוא אוסף האמנות של המלכה, הכולל כ-7000 ציורים בסך הכל, אולם הסיפורים מאחוריו מרתקים.
כבר מימי הנרי השמיני השתמשו מלכי אנגליה בציירי חצר שיציירו את דיוקנם כאמצעי להעביר מסרים לעם שלהם ולעמים אחרים. האנס הולביין צייר כמה דיוקנאות מפורסמים של הנרי השמיני, חלקם אבדו ונותרו רק העתקים. למעשה, עד היום רוב הציורים באוסף הם דיוקנאות של המלכים (מתוכם כ-100 של המלכה אליזבת').
מי שבעצם ייסד את האוסף המלכותי היה מלך צ'ארלס הראשון. לצ'ארלס הראשון היתה אהבה גדולה לאמנות, טעם טוב והון בלתי מוגבל (לתפיסתו). הוא רכש חלק גדול מהאוסף האיכותי של דוכסות גונזגה ממאנטובה כשזה הוצע למכירה במחיר עסיסי. לקח לו שנתיים להשלים את החוב אולם הוא זכה ביצירות נפלאות של טיציאן ואנדראה מנטנייה. בהמשך הוא רכש ממיטב אמני הרנסנס – לאונרדו דה וינצ'י, ג'ורג'ונה, רפאל, קורג'יו וגם מהשפלה – האנס הולביין ודירר. הוא אף רכש מאמנים בני זמנו כמו רובנס וואן-דייק, אותו הפך לצייר החצר שלו. צ'ארלס הבין את כוחה של האמנות והזמין מואן-דייק דיוקנאות שיטפחו את דמותו כמלך חזק ונאור. מוכר במיוחד הדיוקן המשולש שזה צייר עבורו. למרות זאת, העם מרד בצ'ארלס הראשון והוציא אותו להורג ב-1649, ולמשך זמן קצר שלט אוליבר קרומוול שלטון אזרחי באי הבריטי. ב-1660 עלה לשלטון צ'ארלס השני, בנו של צ'ארלס הראשון, ואיתו חזרה המונרכיה. אחד מצעדיו הראשונים היה לנסות לקבץ חזרה את האוסף האגדי של אביו, שנמכר במכירת חיסול עם הפלתו, אולם הדבר לא צלח בידיו. רוב היצירות התגלגלו ברחבי אירופה והגיעו למוזיאונים נחשבים כמו הלובר והפראדו. ב-2018 הוצגה ברויאל אקדמי בלונדון תערוכה חסרת תקדים שקיבצה את הפנינים המרכזיות מתוך האוסף המקורי של המלך האספן הראשון.
מאז 1660 ועד היום עובר האוסף המלכותי משליט לשליט, כל אחד מוסיף לו לפי הבנתו וטעמו. התורמים העיקריים לגיבושו ואיכותו של האוסף לאורך השנים היו המלכים ג'ורג' השלישי וג'ורג' הרביעי, המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט וכן המלכה מרי, סבתה של אליזבת' השנייה.
אוצרות הכתר באמנות
אחד האוצרות החשובים באוסף הוא קרטונה עצום של רפאל המתאר את נס הדגים. הקרטונה הוא מודל אחד לאחד (גודלו 319X399 ס"מ) עבור שטיח קיר שהוזמן על ידי לאו העשירי לחיפוי הקירות הנמוכים של הקפלה הסיסטינית. הוא נרכש על ידי צ'ארלס הראשון והוא מהבודדים שלא נמכרו עם הפלתו.
האוסף מצטיין בריכוז הגבוה ביותר של רישומים של ליאונרדו דה וינצ'י, כ-500 מהם, שהיוו את הבסיס לתערוכה יוצאת דופן שהוצגה בגלריית המלכה לרגל ציון 500 שנה למותו של הצייר ב-2019. רוב רישומיו של ליאונדרו נרכשו על ידי צ'ארלס השני, שהיה מעריץ גדול של הגאון האיטלקי.
ניתן למצוא באוסף כמה עבודות של קראווג'ו, ביניהן העבודה המוקדמת ביותר המוכרת של האמן – נער מקלף פירות מ-1592-1593, אשר נרכש על ידי צ'ארלס השני. הציור "The Calling of Saints Peter and Andrew" נרכש על ידי צ'ארלס הראשון ואחרי נפילתו הוחזר לאוסף המלכותי על ידי צ'ארלס השני ונמצא באוסף מאז ועד היום, אולם לאורך מאות שנים סברו כי מדובר בהעתק חסר ערך של אחד מממשיכיו הרבים של קרוואג'ו. בשנת 2000 ראה את הציור מומחה איטלקי במחסן של אחד הארמונות, ולאחר תהליך של ניקוי ובחינה מעמיקה שארך שש שנים, הוסכם כי אכן מדובר בציור של קרוואג'ו, המוערך כעת בשווי של כ-50 מיליון פאונד. עוד על קראווג'ו, אמנותו ומעלליו אפשר לקרוא כאן.
אחד מממשיכיו של קראווג'ו, כריסטופנו אלורי, מיוצג באוסף בציור של יהודית האוחזת בראשו הערוף של הולפרנס. פניו של הולפרנס הם למעשה דיוקן עצמי של אלורי, בעוד דמותה של יהודית מבוססת על אהובתו של הצייר שנטשה אותו לא מכבר בעצתה של אמה, המופיעה ברקע כמשרתת. אלורי עשה כאן הקבלה בין הסיפור האישי שלו לסיפור המוכר על מנת להדגיש את הדרמה והכאב שנגרמו לו, ובעיניי זה אחד מהציורים היפים ביותר בנושא זה.
רובנס הוא אחד האמנים שמיוצגים באופן בולט באוסף, ובין העבודות שלו ניתן למצוא רישומי שמן רבים, ייחודיים לשיטת העבודה של רובנס: הוא לא נהג לרשום בגיר או גרפיט כהכנה לציור חדש אלא צייר ישירות בצבעי שמן על בד, אותו העביר אחר כך לסדנא שלו שהעתיקה את עבודתו ליצירה מוגמרת גדולה. באותם רישומי צבע ניכר כי נעשו שינויים רבים, כמתבקש מרישום הכנה, אולם רמת הפירוט הצבעוניות בהם מאפיינת יותר ציורים מוגמרים.
תרומתם של ג'ורג' השלישי והרביעי לאוסף
תרומתו העיקרית של ג'ורג' השלישי היתה רכישת האוסף של ג'וזף סמית', שגריר האימפריה הבריטית בונציה. מדובר באחד האוספים החשובים של אותה תקופה וכלל יצירות מופת איטלקיות כמו כ-50 ציורים של קנלטו שצייר את ונציה היפהפיה במומחיות יוצאת דופן. מאידך נמצא בו אחד הציורים היקרים והחשובים באוסף המלכותי – שיעור המוזיקה של יוהאנס ורמיר. עוד על הציור הזה והמסתורין שבו אפשר לקרוא כאן.
ג'ורג' הרביעי היה מעריץ נלהב של הציור הפלמי ורכש ציורים רבים של המאסטרים ההולנדים כמו דה הוך, יאן סטיין ואחרים. במיוחד בולטים ציורי הז'אנר שמתארים סצנות מחיי היומיום באופן ריאליסטי. עבודות אלה בגודל קטן-בינוני מותאמות לדירות המעמד הבינוני, להבדיל מציורי הענק של רובנס שנועדו לאולמות המלכותיים.
במיוחד אהב ג'ורג' הרביעי את רמברנדט ורכש כמה עבודות מפתח שלו. 'בונה הספינות ואישתו' מ-1633 היא אחת הדוגמאות המופלאות לדיוקן זוגי מוזמן מהפכני לזמנו שיצר האמן. באותה תקופה נהוג היה לצייר את כל אחד מבני הזוג בציור נפרד בהעמדה רשמית יחסית עם קשר עין מדומיין בין הציורים כשהועמדו זה ליד זה. כאן רמברנדט בחר לצייר את בני הזוג יחד בקומפוזיציה המצביעה על סצנה רגעית – בעוד הגבר שוקד על עבודתו, פותחת האישה את דלת החדר בסערה, נראה שיש לה בשורה חשובה לספר לו כשהוא נראה נרגן בשל ההפרעה. ג'ורג' הרביעי רכש גם את הדיוקן העצמי של רמברנדט מ1642, אחד מני רבים שצייר האמן בימי חייו. הרחבה על כך ניתן לקרוא כאן.
במקביל דאג ג'ורג' הרביעי גם לייצוג נאות לאמנים בריטים ורכש את המיטב מציוריהם של ג'ושוע ריינולדס, גיינסבורו, סטאבס ואחרים.
תרומתם של המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט לאוסף
המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט היו שניהם אוהבי אמנות ונהגו לרכוש זה עבור זה יצירות אמנות כמתנות לכבוד ימי הולדת ואירועים מיוחדים. לכבוד יום הולדתו ה-24 של אלברט, לו היתה נשואה כבר ארבע שנים, הזמינה ויקטוריה מצייר החצר Franz Xaver Winterhalter דיוקן אינטימי שלה בו היא נראית כששערה פזור על כתפיה החשופות, מבטה חולמני והיא נראית מאוהבת ומלאת תשוקה. הציור הזה לא הוצג בפומבי וויקטוריה התייחסה אליו בכתביה כ"ציור הסודי".
תשע שנים מאוחר יותר היא נתנה לו את הציור "פלורינדה" המתאר את בת האצולה רוחצת עם בנות לווייתה, כולן בעירום חלקי, כאשר המלך רודריגו מציץ עליהן בין העצים ומתאהב בפלורינדה היפה. הציור הזה נתלה בגאון בחדר העבודה המשותף של ויקטוריה ואלברט. מכאן שלמרות המוניטין המאופק והנוקשה של המלכה ויקטוריה, היתה בה לא מעט תשוקה שהיה לה חשוב להפגין.
הצייר האהוב ביותר על ויקטוריה היה אדווין לנדסיר, שזכה לפופולריות רבה בזכות ציורי בעלי החיים שלו, במיוחד על רקע נופים וטבע. המלכה הזמינה ממנו כמה וכמה דיוקנאות של חיות המחמד האהובות עליה ועל בעלה, במיוחד כלבים. מאוחר יותר הוא צייר גם את הזוג המלכותי. במקביל נתן לנדסיר גם שיעורי ציור ותחריט לויקטוריה ואלברט.
ויקטוריה ואלברט הכניסו לאוסף ציורי נוף רבים, אקוורלים ותחריטים, אולם החידוש העיקרי באותה עת היה הצילום. אלה היו ימיו הראשונים של הצילום, אולם המלכה הבינה את כוחו של המדיום וחשיבותו ועל כן הזמינה מספר דיוקנאות זוגיים ומשפחתיים. מעניין לראות שבתקופה זו, בה מעמד הביניים בבריטניה התחזק מאוד והפך להיות הכח המוביל בחברה ובכלכלה, טרחה המלכה להצטלם בבגדים פשוטים יחסית, כאלה שאינם מנקרים עיניים ומאפשרים לעם לראות בה כאחת משלהם.
העידן האליזבתני
בימיה של המלכה אליזבת' השנייה הועשר האוסף המלכותי בדיוקנאות רבים של המלכה, בציור ובצילום. מעניינים דווקא אלה שאינם עונים לדפוס המצופה. ב-2001 הזמינה המלכה את לוסיאן פרויד, גדול הציירים הבריטיים דאז, לצייר את דיוקנה. פרויד בחר בפורמט קטן מאוד ולא רגיל, בו נדחסים פניה של המלכה והכתר שלה באופן שרחוק מלהיות מחמיא. היו מי שאמרו שיש לאסור את פרויד על כך. המלכה דווקא קיבלה את הדיוקן ואף הציגה אותו. דיוקן אחר, מוכר לא פחות, שלא הוזמן על ידי המלכה, הוא זה של אנדי וורהול. מלך הפופ-ארט יצר סדרת הדפסים צבעוניים עם דמותה של המלכה, והיא רכשה ארבעה מהם. מכאן ניכר שהמלכה מבינה את הכח של האמנות בעיצוב דעת הקהל ומבקשת להתחבר לעם תוך הפגנת הומור עצמי בריא.
היו גם כמה סקנדלים ואירועים דרמטיים בימיה של אליזבת':
אנתוני בלאנט היה אוצר האוסף המלכותי והממונה עליו, מינוי של אביה של אליזבת', ג'ורג' השישי, שאליזבת' כיבדה גם אחרי מותו. בשנות ה-60' נחשפה בבריטניה רשת של מרגלים סובייטים, ביניהם גם בלאנט. חברי הרשת הוקעו ונשפטו אולם בלאנט קיבל חסינות מה-MI-5, השירות החשאי הבריטי, והמשיך בתפקידו כממונה על אוסף האמנות המלכותי במשך עשור נוסף, כשהמלכה מודעת למעשיו החמורים. רק ב-1979 נחשף העניין כאשר מרגרט תאצ'ר התנגדה בנאום בפרלמנט להענקת תואר אבירות לבלאנט.
בתחילת שנות ה-2000 קיבל הנסיך צ'ארלס (היום המלך צ'ארלס השלישי) בהשאלה 17 ציורים מסוחר האמנות ג'יימס סטאנט ותלה אותם בארמונו. כשבאו אנשי מקצוע לבטח את היצירות התגלה כי לפחות ארבע מהן הן זיוף לא מאוד מוצלח, ביניהן ציורים של פיקאסו ודאלי כביכול. צ'ארלס נאלץ להשיב את הציורים והובך בפומבי.
האוסף הוא מלכותי הוא אינו רכוש פרטי של המלך או המלכה, הם רק העוצרים או הקסטודיאנים של האוסף ומחזיקים בו עבור העם הבריטי, אך הם אלה שמחליטים מה ייכנס לאוסף ומה יוצג איפה. מכאן שאופי האוסף הוא סמי-פרטי, המייצג טעמים אישיים מצטברים של אנשים מסויימים ואין בו מחוייבות לייצוג כללי או אנציקלופדי של אמנים, תקופות או מחוזות. כיום נשמעות קריאות לשיתוף הציבור בבחירות לאוסף.
האוסף המלכותי היה לאורך שנים רבות סגור ומוצג למשפחת המלוכה ומקורביה בלבד. ב-1962 פתחה אליזבת' את גלריית המלכה Queen’s Gallery, כאקט של שיתוף הציבור. עד היום מוצגות בגלריה תערוכות מתחלפות מתוך האוסף המלכותי.
ב-1992 פרצה שריפה בארמון ווינדזור, ולמרות שרק שני ציורים נהרסו, 115 מחדרי הארמון ניזוקו אנושות ועל הכתר היה לגייס 62 מיליון פאונד על מנת לשקם את הארמון. לשם כך הוחלט לפתוח את הארמון לביקור, כאשר כרטיסי הכניסה ושלל המרצ'נדייז שנמכרו שימשו למימון. המהלך היה כל כך מוצלח שהוחלט לפתוח מעונות מלכותיים אחרים לציבור. הכנסות אלה משמשות לשימור האוסף והצגתו.
האוסף פרוס בין 13 הבתים של בית המלוכה ברחבי בריטניה, בגלריית המלכה וכן בהשאלות ארוכות טווח למוסדות האמנות המרכזיים במדינה. כמו כן מתבצעות השאלות מתוך האוסף לטובת תערוכות מתחלפות.
מה יעלה בגורלו של אוסף האמנות כעת?
בני משפחת המלוכה בעלי השכלה רחבה בתחום האמנות: צ'ארלס מצייר שנים רבות נופים בצבעי מים בהצלחה לא מבוטלת, וויליאם למד בקולג' תולדות האמנות אבל לא ניכר שהוא עוסק בכך באופן אקטיבי, קייט אישתו דווקא מביעה עניין רב בתחום הצילום ואף העלתה כמה תערוכות בנשיונל פורטרט גלרי, שהיא יושבת בועדת ההיגוי שלה.
כך או כך, אוסף האמנות הוא רק חלק קטן מאוצרות הכתר וגורלו ייקבע בהתאם לשינויים, ככל שיהיו, במעמדו של הכתר בממלכה הבריטית המאוחדת.
コメント