גוף ראשון/טבע שני - ראיון מצולם עם יובל סער, אוצר ראשי של הביאנלה לאמנויות ועיצוב

את יובל סער אני מכירה ממגזין פורטפוליו, בו אני כותבת מעת לעת, ותמיד אני מתפעלת איך הוא מצליח לעשות כל כך הרבה בו זמנית: יובל הוא היזם של מגזין פורטפוליו שב-15 שנים האחרונות הפך להיות המגזין המקוון המשפיע ביותר בתחום העיצוב והאמנות. הוא יזם לפני כ-7 שנים את שבוע האיור בתל אביב, מלמד במסגרות אקדמיות שונות והוא גם האוצר הראשי של הביאנלה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, יחד עם אנרייטה אלעזר-ברונר, וזו למעשה האמתלה לשיחה הזו.

יובל נמצא בחודשים האחרונים בלונדון, כך שהתבקש שנדבר דרך הזום, מה שהניב גם סרטון (שאפשר פשוט להקשיב לו גם בלי לצפות). אני ממליצה לכם להקשיב לו כי הוא מוסיף הרבה נופך ואינפורמציה שלא יכולתי להעלות על הכתב.


גבולות מטושטשים

שלומית: הביאנלה מטפלת בתפר שבין עיצוב לקראפט, בין נמוך לגבוה, בין מדיום טהור למדיה מעורבת. הרעיון היה לנתץ את ההגדרות או רק לטשטש גבולות?

יובל: הביאנלה בתצורה הזו היא למעשה פרי חזונה של דבי הירשמן, סמנכ"לית ואוצרת ראשית במוזיאון ארץ ישראל. עד כה המוזיאון ערך ביאנלות שהתרכזו כל פעם בחומר אחד – זכוכית, קרמיקה, נייר וכו'. המחשבה היא שבמאה ה-21 החלוקות האלה פחות רלוונטיות והיה רצון לבנות משהו כולל יותר. לפני שנה וחצי היא הזמינה אותי לאצור את הפרוייקט המדהים הזה, ביחד עם אנרייטה, שהיא אוצרת הזכוכית של המוזיאון כבר שלושה עשורים, בעלת ידע מדהים. צירפנו אלינו עוד שלושה אוצרים: את ניר הרמט שמגיע מעולם האמנות, מרב רהט שבאה מהכיוון של קראפט, צורפות וטקסטיל וליאורה רוזין שמגיעה מעיצוב תעשייתי. ביחד יצאנו לדרך מתוך מחשבה שהיום נכון להציג את כל התחומים יחד.

שלומית: יש כזה דבר בעולם?

יובל: כזה בדיוק לא. הפורמטים שקיימים בעולם הם בדרך כלל מוקדשים לתחום אחד, ובמקרים בודדים לשניים. לחילופין יש אירועים שמערבים את כל המדיומים כמו שבועות העיצוב באינדהובן או בירושלים, שאלה אירועים מדהימים אבל הם מתקיימים רק שבוע. זה לא בפורמט של תערוכה מוזיאלית של מחקר ותמה וקטלוג. אלה דברים שונים לחלוטין.


בוריס שפייזמן ואופנוע הזכוכית, צילום: יונה שליי

תמה אחת, חמישה פרקים

שלומית: לקול הקורא שפרסמתם, שדיבר על תמה של ON/OFF קיבלתם מעל ל-3000 פניות, מהן בחרתם להציג כ-250 עבודות. את העבודות האלה חילקתם לחמישה פרקים. תוכל להרחיב קצת על כל חלק?

יובל: אחרי שבחרנו את העבודות הסופיות עשינו קצת זום אאוט להבין מה יש לנו בידיים, לבדוק את הנושאים המשותפים שהעבודות עוסקות בהם ואיך הן מתייחסות אחת לשנייה. כמו בפאזל, כל אחד מאיתנו יצר לעצמו מקבצים ובדקנו לאיפה כל עבודה מתאימה. חמשת הפרקים כולם נובעים מתוך התמה של הקול הקורא שמתייחס לחומריות ולדיכוטומיה של ON/OFF שאפשר לקרוא אותה בין עבר לעתיד, בין פיזי לדיגיטלי, בין מסורת לטכנולוגיות מתקדמות. מתוך זה התגבשו חמשת הפרקים השונים:

גוף ראשון-טבע שני, שהוא גם שם הביאנלה, מתייחס לגוף היוצר וההזדהות שלו עם היצירה, כאשר היצירה הופכת לטבע השני של היוצר, כך שקשה לדעת איפה היוצר מתחיל והעבודה נגמרת.

חייבת/צריכה הוא שם הפרק השני, שלקוח משמה של העבודה של לי חן, עבודת ניאון בה תאורת כל אחת מהמילים מתחלפת והן לא מוארות בו זמנית. זה העלה אצלנו שאלות לגבי האם אני חייב להיות יוצר, האם אני חייב לעשות את מה שאני עושה. יש פה גם את הדו-משמעות של המילה צריכה, שמתייחסת גם לתרבות הצריכה.

אתה נמצא כאן – עבודות שעוסקות בכאן ועכשיו, בפוליטי, בחומרים וצמחייה מקומיים.

שמיים וארץ – עוסק במתח בין הנשגב לגשמי.

בחזרה לעתיד – עוסק במלאכות עתיקות והתרגום להם לתקופה שלנו.

החלוקה היא לא הרמטית אלא נזילה, יש לא מעט עבודות שמתאימות ליותר ממקבץ אחד.



שלומית: בדרך כלל בתערוכות יש כמה עבודות מפתח שעוזרות לפענח את התערוכה כולה. תוכל להצביע על עבודות ספציפיות שסימנת כמפתחות מבחינתך?

יובל: כמו שאמרנו, חייבת/צריכה היא מרכזית מאוד בעיניי. היא ממחישה את העובדה שלא חייבים לעבוד עם ניגודים, כמו ON/OFF, אלא יש איזה ספקטרום, יש נזילות, כי החיים הם לא שחור לבן, ממש כמו שחייבת-צריכה לא מדברת על ניגוד, אבל יחד עם זאת אין זהות בין המונחים.

עבודה שאני מהרגע הראשון מאוד התחברתי אליה היא העבודה של זיו צפתי, הרגשתי שיש בה משהו מאוד נכון. אישית אני מסוגל להסתכל על העבודה הזו שעות ולנסות להבין מה זה הדבר הזה – זו פגיעות? זה "תצבטי אותי שאדע אם זה באמת קורה"? היא בלחץ? או שהיא נרגעת? מבחינתי זה מבטא את המציאות של היוצר תחת לחץ, שזה משהו משותף לכל היוצרים בארץ.

נועם דובר ומיכל צדרבאום עשו כלים שהם מאוד הביאנלה – נועם למד עיצוב תעשייתי, מיכל למדה עיצוב גרפי. הם עובדים יחד בקרמיקה. איך נכון להגדיר אותם? בנוסף הכלים הם פשוט פנטסטיים עם תהליך עבודה מורכב שמשלב הרבה דיסציפלינות.

עוד עבודה היא דווקא עבודת וידאו של מורג'אן אבו דיבה. זה כביכול מפתיע שוידאו מופיע בביאנלה שמתמקדת בחומר, אבל הנושא שלה הוא מאוד חומרי. היא צילמה עצמה בביגוד מסורתי ובכיסוי ראש עומדת בים עם מגב וגורפת את הגלים. עבודה סיזיפית שאינה נגמרת חסרת תכלית. יש פה בעיניי את כל הפרקים ביחד.

זיו צפתי, צילום: אלעד שריג

שלומית: ציינת שהייתם צוות אוצרותי של חמישה. איך בכלל מגיעים להחלטות בצוות כזה?

יובל: התנהלנו כצוות של חמישה אנשים שעובדים יחד וההיררכיה לא היתה חלק מהעניין. עברנו יחד על כל 3000 העבודות ביחד לפחות פעמיים. לא חילקנו את זה בינינו לפי ההתמחות של כל אחד, למרות שזה היה כביכול תהליך לא יעיל. ההחלטות לא התבצעו ברוב קולות. מספיק שאחד מאיתנו אמר שהעבודה הזו חייבת להיות בביאנלה, גם אם השאר לא ראו את מה שהוא ראה, העבודה התקדמה בסינון. אני לא אוהב שכולם צריכים להסכים על הכל כי אז התוצאה הופכת להיות מכנה משותף, שהוא פחות מאתגר ומעניין בעיניי. אני חושב שהדבר הכי טוב שיצא לנו מהתהליך הזה הוא העבודה ביחד, השיחות העמוקות ולמידת עמיתים. זה היה פשוט מרתק.

אחרי שהתגבשה הרשימה הזו היינו צריכים להחליט איפה להציג כל עבודה, שזה סיפור בפני עצמו. עבדנו צמוד עם חנן דה לנגה, מבכירי מעצבי התערוכות בארץ.

שלומית: איך באמת החלטתם מה יופיע באולם המרכזי שעיצב חנן עם איים מרחפים שמעבירים יפה את הנזילות בין הפרקים, ומה יופיע ברחבי המוזיאון, בביתן הזכוכית, הקרמיקה וכו'? האם לקחתם את זה בחשבון בשלב הבחירה של העבודות?

יובל: כבר בשלב הקול הקורא הזמנו את האמנים לבוא ולהתייחס לאוסף של המוזיאון, וחלק מהאמנים אכן עשו זאת. יחד עם זאת היו הרבה מאוד עבודות שבמהלך התהליך עברו מצד אחד של האולם לצד השני וטיילו בין הביתנים. זה היה סופר מורכב.


נועם דובר ומיכל צדרבאום

קפסולת זמן חומרית

שלומית: אחד הדברים שמאוד מעניינים בעיניי היא העובדה שהתערוכה הזו כמו הוקפאה בזמן – הכל היה מוכן לפתיחה ואז ברגע אחד הגיעה הקורונה והוחלט לא לפתוח את התערוכה אלא לסגור את המוזיאון. בשלושת החודשים שחלפו קרו הרבה מאוד דברים בעולם ומעניין לראות שיש בתערוכה עבודות שכאילו ניבאו את האירועים האלה כמו העבודה של אשר אלהרר עם הפנדה והמסיכה או עבודת הזכוכית הנהדרת עם השם הטעון Black Matters.

יובל: אני חושב שזה נובע בגלל שביקשנו מלכתחילה עבודות מהשנים האחרונות, והרי כל מה שאנחנו רואים עכשיו לא צמח יש מאין, אלה שכבר קיימים, תהליכים שהבשילו. בהחלט התייחסנו בבחירה שלנו לעבודות שיש להן קשר ספציפי לזמן ולמקום הזה. היה לנו חשוב שאלו יהיו עבודות שיש להן משמעות בהקשר הזמן הנוכחי וגם המקום. עבודות שלא היו יכולות לייצג זמן או מקום אחר – מה זה אומר להיות יוצר בישראל בשנת 2020? זו לא נבואה אבל התערוכה הזו היא ללא ספק מאוד רלוונטית.

שלומית: באיזו תחושה היית רוצה שאנשים ייצאו מהביאנלה?

יובל: התרוממות נפש. ברגע שהיצירה היא טובה שום דבר לא יכול להשתוות לחוויה שהיא מעבירה אותנו. אני מקבל הרבה תגובות של השתאות והתרגשות. זה מה שאני רוצה. זו אולי קצת קלישאה אבל אני רוצה להגיע לאנשים, שאנשים יגיבו לזה, שזה יעשה להם משהו.

מורג'אן אבו דבה, סטילס מתוך וידאו

סקרנים לראות את הביאנלה בעיניים שלכם? הצטרפו אליי לסיור מעמיק.

נתראה,

שלומית

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren