אספר בקצרה שהביאנלה בונציה היא אירוע האמנות הותיק והקונסיסטנטי ביותר בעולם בעת החדשה. היא נוסדה ב-1895 כתערוכה בינלאומית בה כל מדינה הציגה את מיטב האמנות שלה. משהו שמזכיר את האולימפיאדה (שחודשה באותה התקופה) או האירוויזיון (שבא קצת יותר מאוחר). בהתחלה הוקצו לתערוכה הג'רדיני, הגנים שהקים נפוליאון בקצה העיר, ובהם כל מדינה בנתה לעצמה ביתן כראות עיניה תוך התחייבות לתחזקו. עם השנים גדל מספר המדינות וביאנלה התרחבה אל הארסנלה, המספנה העתיקה של ונציה, בה בנו את ספינות המלחמה והמסחר הידועות שלהם. בעשורים האחרונים, "הריבוי הטבעי" של המדינות אילץ לפתוח ביתנים גם ברחבי העיר. עוד על ההיסטוריה והפרקטיקה של הביאנלה אפשר לקרוא כאן.
הטיול בג'רדיני, בין הביתנים הלאומיים הוא מאוד נעים אולם במהדורה של השנה לא מצאתי בהם בשורות גדולות. הביתן היחיד שהיה בו עומק אינטלקטואלי ועניין ויזואלי אמיתי היה הביתן הפולני, בו הציג רומאן סטאנצ'ק עבודה אחת – מטוס מנהלים שפורק לחלוטין והורכב מחדש כקרביו בחוץ – inside-out. ההיפוך מאוד מעניין להתבוננות וברגעים מסויימים גם משעשע לראות את גלגל הנחיתה במקומו של הטייס, את המושבים תלויים הפוכים מגחונו של המטוס והכנף מגולגלת בבטנו. ההיפוך הזה מתייחס גם לעניינים פנימיים בפולין בה הממשלה מואשמת בשחיתות וטסה במטוסי סילון פרטיים אבל אותי באופן אישי מעניינת האמירה הכוללנית יותר. זהו ההיפוך הבלתי פוסק בחברה שלנו שהופך את האישי לפומבי ואת הפרטי לנחלת הכל, זו הטכנולוגיה שהפכה לחזות הכל, לעיתים על חשבון התוכן והמהות.
בארסנלה מצאתי ביתנים מעניינים יותר:
הביתן של גאנה, שמציגה בביאנלה זו הפעם הראשונה, זכה בכתרים רבים. למעשה הגנאים אספו את היוצרים המוכשרים שמוצאם בגאנה וחיים ברחבי העולם. יש כאן חבורה חזקה שמאוד שנותנת מפגן עוצמתי מתוזמר היטב על ידי האדריכל הכוכב דייויד אדג'יי שיצר חדרים אישיים לכל אמן שהתחברו יחד בהרמוניה. נציין את אל אנאטסוי שפרס את היריעות עשויות שאריות הפקקים שלו עם הטקסטורה הנהדרת והצבעוניות המתעתעת בכניסה אחת ובכניסה השניה את איבראהים מהאמה שיצר קיר מארגזי הדגים המלוחים בשווקים של גאנה ונותן לנו להריח את מולדתו. בתווך היכל ציורים של לינט יאדום-בוקאיי שמציגה את את האדם השחור החזק והגאה. הוידאו של ג'ון אקומפרה שמוצג על שלושה מסכים במקביל מעביר את החום, סופות ההחול, בעלי החיים והקיום האנושי במולדת באופן כמעט מהפנט. מפגן כח, אמרנו?
הביתן הסעודי נקרא After Illusion, בו יצרה האמנית זאהרה אל חמדי יקום חדש המורכב כולו מעצמים עגולים וחלולים קטנים הדבוקים לקירות נייר מוארים ומעוגלים ופזורים על הרצפה. התחושה דומה למפגש של חוף ים ומדבר , שמאפיינים את ערב הסעודית, וזאת בלי להשתמש לאמצעים הקלישאתיים של חול ורחשי גלים. במקום זה אנו מגלים עבודת יד אינטנסיבית של כ-200,000 אליפסות חלולות בחיתוכים שונים עשויות מעור גמלים ובעלי חיים אחרים המצויים במדינה.
הפיליפינים לוקחים אותנו לטיול באיים: המדינה, שמורכבת ממאות איים מציגה פרוייקט בשם Island Weather, שמתייחס לגורמים שונים המשפיעים על מזג האוויר והשינויים בו בשלושה איים מרכזיים. האמצעי הוא פשוט יחסית אבל מאוד אפקטיבי – המבקרים מוזמנים לחלוץ נעליים ולטפס על במות בעלות רצפת זכוכית דרכה ניתן לראות פרגמנטים שונים המוכפלים עד אינסוף. התחושה היא קצת אפוקליפטית, כאילו אנחנו תיכף נופלים ונשאבים אל האינסוף הזה.
דווקא ברחבי העיר חיכו לי הפתעות מעניינות:
הביתן האיראני מורכב משלוש עבודות של שלושה אמנים, שתיים בלטו במיוחד. העבודה הפשוטה של Samira Alikhanzadeh מציבה פורטרטים של נשים על רשת במתאר שמלה מעל נעליים כסופות ריקות וברקע טקסט בערבית שמתייחס לזהות והזיכרון שלהן. מה קורה כשעל השמלה אין פנים וברקע אין טקסט? עוד על אמניות איראניות מוזמנים לקרוא כאן.
העבודה של Reza Lavassani היא קודם כל מאוד מרשימה - שולחן עצום ערוך, עשוי כולו מעיסת נייר. מבט מקרוב מגלה מוטיבים רבים בעלי משמעות דוגמת הפירות המוגשים, הכלים בעלי עיטורים דמויי אותיות ערביות ועוד. האמן עבד על היצירה שלוש שנים תמימות והוא בחר לקרוא לה "חיים". מבחינתו היא מדברת על העושר והתהילה שברגע אל מול המסע הבלתי ניתן לעצירה של הזמן.
בביתן של אזרביג'אן הציגו מספר אמנים ראויים אולם שתי עבודות תפסו את מלוא תשומת ליבי. הראשונה של Kanan Aliyev ו- Ulviyya Aliyeva שזוגות פסלי האנשים האפורים שלהם, המחוברים בסלילים בראשם, השתלטו על החלל המרכזי בקומה העליונה. העבודה ממחישה בצורה מאוד חזקה את מקומו של האדם בחברה שלנו היום ושואלת שאלות על החיבור, על האינדיבידואל והזהות.
עוד לא נרגעתי מזו ונכנסתי לחדר קטן וחשוך בו הוקרנה עבודת הוידאו של Orkhan Mammadov. הוידאו מבוסס על ציורי המיניאטורות המסורתיים ומפיח בהם חיים. העבודה מחברת ציורים רבים ושונים וטווה בפנינו סיפורים שונים שמתרחשים במקביל. מארג חיים שלם. פנטסטי ומהפנט.
אני ממליצה לקנח בביתן האיסלנדי – אחרי כל הכובד של התערוכה המרכזית והביתנים הלאומיים שעוסקים באי צדק, אנטרופיה ומחלוקות, מחדירים בנו האיסלנדים מעט אופטימיות. אני מודה שהמחשבה הראשונה שלי היתה שהביתן נוצר כשהאינסטגרם בראש מעייניהם של יוצריו, ואכן זה הביתן שמצטלם הכי יפה. אבל אחרי ששהיתי קצת במערה השעירה והצבעונית הזאת חשתי שאולי מגיע לנו קצת ליהנות מאגדה מתוקה ומסתורית, וגם אם המסר האינטלקטואלי פחות חזק, החיוך הדבילי שעל פני המבקרים הוא הוא התרומה של היצירה הזו.
על התערוכה המרכזית של הבינאלה כדאי לקרוא כאן והנה עוד כמה דברים שכדאי לראות בונציה במקביל לאירוע האמנות הגדול בעולם.
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.