אוונגרד במוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל הוא הגדול ביותר בישראל, ואחד הגדולים בעולם מבחינת מספר הפריטים שבו, ועל כן מציע מגוון רב של חוויות למבקר. החוויה שלי בשבוע שעבר היתה בסימן אוונגרד וכללה שתי תערוכות והצגה. האמת, כל אחת מהן שונה ונהדרת בפני עצמה ויחד הן יצרו תמונה רב מימדית של מהות האוונגרד.


קזימיר מאלביץ'

הניצחון על השמש

שמה של התערוכה, שמגוללת את סיפורו של האוונגרד הרוסי, לקוח מאופרה שקזימיר מאלביץ' עיצב לה את התלבושות והתפאורה ב-1913. מאלביץ' היה אחד מאמני האוונגרד הבולטים ברוסיה של תחילת המאה ה-20 ומנהיג תנועת הסופרמטיזם שדגלה בהפשטה מקסימלית, כאשר המופע הקיצוני שלה הוא 'הריבוע השחור'. הסופרמטיזם עשה לו נפשות רבות בקרב האמנים ברוסיה, וגבר גם על זרמים אחרים, ביניהם זה של מארק שאגאל, שהתקשה להיפרד מדימויים הפיגורטיביים. זכיתי לראות תערוכה נהדרת בנושא במוזיאון היהודי בניו יורק ועל רשמיי תוכלו לקרוא כאן.

השמש הקומוניסטית זרחה עם פרוץ המהפכה ב-1917, והמהפכה עצמה היתה סוג של אוונגרד. אולם ברגע שהדברים החלו להתייצב המשטר החליט על זרם אמנותי יחיד שידברר את המפלגה, הוא הריאליזם הסוציאליסטי. מאותו הרגע שאר הסגנונות והזרמים היו אסורים והוצאו מחוץ לחוק ורק שמש אחת זרחה – השמש האדומה של לנין וסטלין.

למפלגה היו אמנים רשמיים, שהאמנות הוכרה כמקצועם וזו היתה עבודתם. עם זאת, היצירה בבית המועצות לא פסקה ואמנים לא-רשמיים, כאלה שהמפלגה הקצתה להם תפקידים אחרים, כמו פועל במפעל או נגר, המשיכו ליצור במחתרת. בכך המשיכו את האוונגרד הרוסי לאורך כל המאה ה-20, וזה הסיפור שהאוצרת טניה סירקוביץ' בחרה לגולל בפנינו.

עצם היצירה הזו במחתרת היא באמת ניצחון על השמש, ניצחון הרוח והאמנות על הדיכוי הקומוניסטי, ועל כן אני חושבת שהשם מאוד יאה לתערוכה ומקנה לה מימד נוסף של עניין.


צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

רוב היצירות המוצגות הן עבודות נייר, חלקן לקוחות מתוך ספרים, והן ממחישות את המצוקה של האמנים שלא יכלו לתת פומבי ליצירתם. על כן העיצוב הויזואלי של התערוכה משמעותי מאוד והוא זה שמונע ממנה להפוך לתצוגה משמימה של מסמכים. באולם המרכזי הציבה המעצבת שירלי יהלומי מיצב של קלסרי ענק שמייצגים את התיקים שהחזיקה המפלגה על כל אחד ואחד בחברה הקומוניסטית. המבקרים יכולים להיכנס אל הגומחות האלה בהן נוצרו פינות שמהדהדות חלק מהמוצגים והמסרים בתערוכה.


מגזין 'אי-יה'

הפעילות המחתרתית מרתקת מעצם טבעה הסודי. התרשמתי במיוחד מכתב העת לאמנות 'אה-יה' שנערך במוסקווה מ-1979 עד 1986, הודפס בפריס באנגלית, צרפתית ורוסית והופץ במספר מדינות במערב וכן בברית המועצות בחשאי. בתערוכה מוצגים מספר גליונות.

נושא הדלת העסיק מאוד את האמנים, שמציאות חייהם היתה דירה שיתופית קטנה אותה חלקו מספר משפחות. במיוחד הדבר בולט בעבודותיו של איליה קבקוב, לו הוקדשה תערוכה גדולה בטייט מודרן בשנה שעברה. ביצירה אחת מוצגת הדלת של השירותים, ממנה עולים קולות פיזום, המייצגת את המרחב הפרטי היחיד שהיה לאדם בעידן זה. קבקוב מעיד על עצמו שכילד יצר לעצמו מרחב אלטרנטיבי דומה בארון. באחת העבודות הוא מציג את הפנים של הארון כמרחב דירתי שלם. כמו כן מוצג ספר ילדים שלם שמתייחס לחוויה של הניתוק והחושך בתוך הארון ורובו מאוייר בריבועים שחורים ורק המלל מספר את ההתרחשות שהילד שומע כשהוא מתחבא בתוך הארון.


זויה צ'רקסקי, הגדה של פסח

עוד פנינים שמוצגות הן סדרת תחריטים של נטליה גונצ'רובה, סדרת פוטומונטאז'ים שמחברים סמלים קומוניסטיים עם סמלים ציוניים בהומור רב וכן איורי הגדה של פסח של זויה צ'רקסקי משנת 2000, שמוטמעים בתוכם סמלי החסידות ושפת הסופרמטיזם בצורה מופלאה.





צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

מניפסטו

זהו מיצב קולנועי של האמן יוליאן רוזנפלדט שבוחן את המניפסטים השונים שהגדירו תנועות אמנותיות רבות במאה ה-20. רוזנפלדט בוחר לעשות זאת דרך הצגת דמות המדקלמת את המניפסטים בסיטואציה מודרנית, כביכול חסרת הקשר, ובכך שואל שאלות לגבי הרלוונטיות של הטקסטים האלה כיום והיכולת של טקסטים מסוג זה באופן כללי לגרום להנעה ציבורית.

הייחוד בעבודתו של רוזנפלדט הוא הבחירה לעבוד עם שחקנית אחת, קייט בלאנשט, לגלם את כל הדמויות המרכיבות את המיצג. בכל פרק לובשת בלאנשט דמות שונה לחלוטין, שנבדלת בבגדים, בשיער, בקול, במבטא, באינטונציה ועוד, ומדקלמת את המניפסט בקונטקסט שונה – ברוקרית בחדר מסחר, מורה בבית ספר, הומלס על גג מבנה תעשייתי נטוש ועוד. כל אחת שונה ובה בעת אנו מודעים שאת כולן מגלמת שחקנית אחת. אותו רעיון מהדהד בעצם הצגת כל המניפסטים בו זמנית באופן המעורר את השאלה לגבי קיומה של אמת אחת מוחלטת, דרך אחת נכונה לראות את הדברים.


צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

חשוב לציין כי הצילום הקולנועי והדיוק בעריכה הופכים את היצירה הזו למשמעותית ברמת האמן ולא רק מבחינת השחקנית. ההצלחה של החוויה טמונה גם בהצבה, שמאפשרת לחוות כל סרטון בפני עצמו ובה בעת לספוג את התמונה הגדולה, מבלי שנוצרת קקופוניה.



צילומים: נילי ממן, אייל בן משה

מבצע כפפות משי – אנסמבל כאן

הרעיון ליצור הצגה בתוך מוזיאון הוא גאוני בעיניי. במקום לשבת באולם מוחשך ולנסות לגרום לאנשים לדמיין מציאות, אנסמבל כאן בוחר ליצור הצגות בתוך מרחבים קיימים, ומתייחס למרחב באופן בלתי אמצעי. החוויה המתקבלת היא מאוד אותנטית ומצריכה מעט מאוד 'עזרי במה'. הכל מתחיל ונגמר בטקסט ובשחקנים. במקום לשבת באולם באופן פאסיבי הצופה הופך לפעיל – עוקב אחר השחקן במרחב, חוקר את המוצגים בהנחייתו.


ארנון רוזנטל, צילומים: נילי ממן, אייל בן משה

בעבר יצרו באנסמבל כאן הצגות מותאמות מקום למרחבים מסוגים שונים. הפעם תורו של המוזיאון. כשמנהלת האנסמבל הזמינה אותי להצגה הייתי חייבת לבדוק איך זה עובד. לא התאכזבתי. ההצגה מתוקשרת באמצעות אוזניות המחולקות לכל הצופים שמקובצים לשלוש קבוצות, כל אחת עוקבת אחרי שחקן אחד, בדרך מתחלפים עד שמגיעים לסצנת סיום שכוללת את כולם. כל שחקן מציג דמות בעלת פונקציה וקשר למוזיאון ומאירה פן אחר:

ארנון רוזנטל מציג בכישרון רב סטודנט למוזיאולוגיה שמצטרף לצוות המחקר של המוזיאון. הוא מוביל את הקהל באגף התרבויות של המוזיאון ומציג בלהט ורגישות דילמות מוסריות לגבי עצם הצגתם של ממצאים אלה במוזיאון, מתנגד לגישה האוריינטליסטית-פטרנליסטית שעדיין ננקטת על ידי המוזיאונים בעולם, שמתעדפים הצגה מוזיאלית קרה על פני שחרור האובייקטים לטובת פולחנים עממיים. רוזנטל נופח חיים בעצמים הדוממים ועוזר לנו להבין את הסיפור שלהם.

טליה מנשה מגלמת מש"קית חווי"ה בצבא שרגילה להוביל קבוצות של חיילים במוזיאון באגף היהדות. היא מאירה את האופן בו הצבא מנכס לו את התרבות והזהות היהודית לצרכי הנעה לציות ולחימה.

אסתי זקהיים מגלמת שומרת במוזיאון באגף לאמנות מודרנית, שם מודגש הפער בין השכר הנמוך שלה כשומרת לשווי הכספי העצום של היצירות עליהן היא מופקדת.

בסצנה הסופית מתרכזים כולם באגף לאמנות ישראלית ועולים הפערים בייצוג אמנים מסקטורים ומוצא שונים באוסף המוזיאלי.


אסתי זקהיים, צילומים: נילי ממן, אייל בן משה

כמו שאתם מבינים, אנסמבל כאן לא חוסך ביקורת מהמוזיאון כמוסד באופן כללי וממוזיאון ישראל בפרט. הוא מאיר נקודות למחשבה, כאלה שאולי לא שמתם אליהן לב, ועושה זאת בלי להיות טרחני. הוא משאיר לצופה להסיק את המסקנות, דבר שאני מאוד אוהבת (אני תמיד אוהבת שמתייחסים אליי כיצור אינטליגנטי ולא "לועסים עבורי את החומר"). לעשות זאת במסגרת המוזיאון עצמו זה כבר ממש אוונגרד בעיניי, אפילו חתרני! שאפו למוזיאון ישראל שמאפשר את הביקורת הזו בין כתליו ואף נותן לה את חסותו. חבל רק שזו היתה ההצגה האחרונה כרגע. אולי אם תבקשו באנסמבל כאן יוסיפו הצגות נוספות.

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren