top of page

ד-מו-קרט-יה!

ד-מו-קרט-יה!

ד-מו-קרט-יה!

ד-מו-קרט-יה!

זהו פס הקול בתקופה בה אנחנו מנסים להציל את דמותה והווייתה של המדינה שלנו, פלא שתיכף חוגג 75 שנים. זוהי עת חסרת תקדים, גם בתולדות המדינה למודת המשברים שלנו, וכל מה שנותר לי לקוות הוא שנצלח את המשבר שלמים ומאוחדים. ההפוגה הנוכחית היא העת להתחיל לאחות את הקרעים.

על אמנות מחאה ישראלית בתקופות משבר כתבתי כבר לפני שנתיים בפוסט הזה.


הפרתנון באתונה

ממש מחר אני נוסעת לראשונה לאתונה, העיר שנחשבת למולדת הדמוקרטיה, וזה מעורר בי מחשבות.

לפני כ-2500 שנה כונן באתונה תור הזהב של יוון והביא לתרבות המערבית מצע רחב ואיתן, עליו מתבססים עד היום – בפילוסופיה, בגיאומטריה, באסטרונומיה וגם בפוליטיקה (כל אלה מונחים שנטבעו ביוון העתיקה ועדיין בשימוש). שיטת הממשל האתונאית היתה מורכבת ועברה תהפוכות ורפורמות רבות. לשיאה נחשבת 'הדמוקרטיה האתונאית', שנקראת כך על שם שלטון (קרטיה) העם (דמוס). בפועל, היתה בה הצבעה שווה לאריסטוקרטים, סוחרים ובעלי קרקעות אולם לא היתה בה זכות הצבעה לנשים, עבדים ותושבים שאינם אזרחים. בקיצור, זה היה מרשים לפני 2500 שנה אולם אוי ואבוי לנו אם מישהו יחשוב לשחזר את המודל הזה.


הרבה לפני המצאת הדמוקרטיה המציאו היוונים את המיתולוגיה שלהם – דרך סיפורית ומרתקת להסביר את בריאת העולם והאדם, תופעות טבע שונות ועוד. הפולחן הדתי בעקבות המיתולוגיה היה עמוד תווך חשוב גם בימי הדמוקרטיה האתונאית.

במיתולוגיה לא היתה דמוקרטיה כלל וכלל. היה שליט מרכזי, אבי האלים, שלרוב עשה ככל העולה על רוחו, גם אם הדברים לא עלו בקנה אחד עם הכללים המקובלים. למרות זאת, לא הכל נסלח לו ועבר ללא תגובה. אלי האולימפוס הם מאוד אנושיים באופיים וברוחם והם נבדלים מבני האדם רק בכוחותיהם המיוחדים והיותם בני אלמוות, בדומה לגיבורי העל של היום. הם מקנאים, חושקים, אוהבים, כועסים, נעלבים, מאבדים את שיקול הדעת ואף טועים, ממש כמו בני האדם. זה בדיוק מה שהפך אותם לכל כך פופולריים מלפני יותר מאלפיים שנה ועד היום.


באמנות המערבית סיפורי המיתולוגיה היוונית והגלגול הרומי שלה, הם מהנושאים הכי שגורים, במקום השני אחרי סיפורי התנ"ך והברית החדשה. הסיבות לכך מגוונות: תקופת הרנסנס העלתה על נס את התרבות הקלאסית, וכפועל יוצא חל עניין מחודש בסיפורי המיתולוגיה. אלה הפכו לאות היכר תרבותי והמעמד הבינוני והעליון במדינות אירופה הכיר את המיתוסים הללו. היו אלה מיתוסים רוויי יצרים, מלחמה, אהבה ונקמה ללא כחל ושרק, ואלה שבו את דמיונם של האנשים. אמנים אהבו לצייר סצינות מיתולוגיות כיוון שהן איפשרו חירות אמנותית רבה. למשל, לא היה מקובל לצייר נשים ואף לא גברים עירומים, אולם אם מדובר באלה יוונית הדבר נסלח. סיפורי המיתולוגיה היוו גם כר נאה להפגנת הלכי רוח או התייחסות לאירועי השעה באופן מרומז. ולפעמים זה היה תירוץ פשוט לצייר משהו יפה, למשל את אידאל היופי הנשי.


Leda and the Swan, copy by Cesare da Sesto after a lost original by Leonardo, 1515–1520, Oil on canvas

בשבועות האחרונים ביליתי לא מעט בסטודיו של המעצב והאמן עופר זיק. זיק הוא איש אשכולות שעוסק ביצירה מגוונת, אולם הציור שתופס את העין בכניסה לסטודיו שלו הוא "לדה והברבור". הסיפור המיתולוגי של לדה והברבור הוא אחד הפופולריים ביותר באמנות המערבית. על פי הסיפור, זאוס אבי האלים חושק בלדה, אישתו של מלך ספרטה. על כן הוא לובש צורת ברבור ומפתה אותה. ליאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו ציירו את הנושא הזה בהזמנה אישית של פטרונים, שכנראה מצאו את הנושא אירוטי במיוחד, אולם ציוריהם לא שרדו, ככל הנראה הושמדו במכוון. במקומם נותרו לנו העתקים שיצרו תלמידיהם. קורג'יו ואחריו פרנסואה בושה, ניצלו את העובדה שרמיזה על יחסי מין בין אישה וברבור מתקבלת היכן שיחסים בין שני בני אדם לא מתקבלים על הדעת, וציירו ציורים אירוטיים שאינם מותירים מקום רב לדמיון.


Leda and the Swan, Antonio da Correggio, 1530-1531, Oil on canvas

Leda and the Swan by François Boucher, 1740, oil on canvas

הסיפור של לדה והברבור נשמע רומנטי, וכך זה מצטייר אצל גדולי האמנים, אולם הסברה הרווחת היא כי לא היה מדובר ביחסים בהסכמה ולמעשה היה זה אונס. כתבתי כאן על אלימות מינית באמנות. כשהתפוצצה בארץ פרשת אייל גולן, זיק מצא לנכון לצייר את הפרשנות שלו לסיפור המיתולוגי – לדה מסתירה פניה מכאב ובושה בעוד צווארו של הברבור שמוט על פטיש השופטים, אחרי שזיק שפט אותו למוות.


עופר זיק, לדה והברבור, 2014

סיפורו של קרונוס הוא אחד המבעיתים במיתולוגיה היוונית: קרונוס היה צעיר הטיטאנים, צאצאיהם של גאיה, אלת האדמה, ואורנוס, אל השמיים, אותו הוא סירס והדיח ממלוכת השמיים. בתגובה התנבא אורנוס כי אחד מצאצאיו של קרונוס ידיח אותו, כפי שעשה לו. על כן הוא בלע את כל הצאצאים שלו כשאך נולדו. כשנולד זאוס, אימו ריחמה עליו ונתנה לקרונוס לבלוע אבן עטופה בבד ומילטה את זאוס התינוק. כשבגר, חזר זאוס, התעמת עם אביו והכריח אותו להקיא את אחיו ואף לקח ממנו את מלכות השמיים.


Romanelli, Chronos and his child, 1637

זהו מיתוס על היחסים בין אבות ובנים, על תאוות שלטון ועל המעשים הקיצוניים שזו מולידה. זו אמנם לא סצנה "יפה" אולם היא מלאת עוצמה והבעה. ב-1637 מתאר ג'ובאני פרנצ'סקו רומנלי את קרונוס אוחז ביד אחת את המגל, בו השתמש לסירוס אביו, וביד השנייה אוחז תינוק בעקבו. שנה קודם לכן פיטר פול רובנס מתאר את קרונוס, או סאטורן בשמו הרומאי, נוגס בחזהו של התינוק הזועק באחד הציורים הקשים של הצייר.


Peter Paul Rubens, Saturn Devouring his Son, 1636

אולם הציור המבעית ביותר שאני מכירה על הסיפור הזה הוא אחד מציוריו השחורים של גויה, בו נראה סאטורן כשהוא בעיצומה של אכילת בנו, מבטו חלול ושטוף טירוף. עוד על כך כתבתי כאן.


Francisco de Goya, Saturn Devouring his Son, 1819-1823

אחד הציורים שעולה לכותרות בימינו הוא "חירות מובילה את העם" של אז'ן דלקרואה מ-1830. רבים טועים ומייחסים את הציור למהפכה הצרפתית של 1789, אבל בפועל הפוליטיקה הצרפתית עברה הרבה תהפוכות ובנקודה ההיסטורית שמציין דלקרואה הופל שלטונו של המלך שארל העשירי, אחרי שהושבה המלוכה לתקופה מסויימת. מה שרבים לא יודעים הוא מיהו זה ששוכב למרגלותיה של חירות, חצי עירום וללא רוח חיים כשקרסוליו אזוקים. זהו בן דמותו של הקטור, מגיבורי טרויה.


Eugène Delacroix, Liberty Leading the People, 1830

במלחמת טרויה היה אכילס מצביא בצבא היווני אל מול הטרויאנים, ביניהם הלוחם הידוע הקטור. באחד הקרבות בחר אכילס לא להשתתף בגלל סכסוך עם המלך אגממנון. מבלי ששם לב, לקח פטרוקולוס, חברו הקרוב, את השריון של אכילס ויצא להילחם. כשהקטור זיהה בשדה הקרב את אכילס (או כך חשב), מיהר להילחם ולהרוג אותו. אכילס הזועם יצא למסע נקמה שטוף דם עד שהתעמת עם הקטור, שהיה מוכן להיכנע ורק ביקש שגופתו תקבל יחס של כבוד. במקום זה, אכילס, שלא מצא ניחומים, ציווה לאזוק את הקטור בקרסוליו ולגרור את גופתו סביב חומות העיר טרויה. הנה דוגמאות מציוריהם של פרנץ מץ וגאווין המילטון.


Achilles drags slain Hector around the walls of Troy. Franz Matz 19th century fresco.

Death Of Hector (Achilles Dragging The Body Of Hector), Painted By Gavin Hamilton (c. 1723-1798)

המיתולוגיה היוונית רווייה אלימות ויצרים. בואו נקווה שגורל הדמוקרטיה הישראלית יהיה שליו יותר.






פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


הפוסט מחדד את לי הפסוק: "אשרי העם שה' אלוקיו"...

ומציב שאלה האם יש גבלות באמנות, או שה-כ-ל מותר בשמה?

Like
Shlomit Oren
Shlomit Oren
Apr 13, 2023
Replying to

👍🏻👍🏻

Like
bottom of page