סוף אוגוסט ואין ראש לדברים רציניים מידי.
אבל לפעמים גם מתוך ההומור אפשר ללמוד דברים, ומה שבטוח – זה הרבה יותר כיף.
לפני כמה שנים העלה גולש סדרה של תיאורים הומוריסטיים שעוזרת לזהות תמונות ולשייך אותן לאמן שיצר אותן. מאז הפוסט הזה נמחק והתוכן עלה בכמה אתרים אחרים ואני בחרתי להביא לכם כאן את המיטב, יחד עם כמה שאני יצרתי בעצמי.
כשאנחנו מתבוננים ביצירת אמנות, כמובן שקודם כל צריך לבחון אותה בפני עצמה ולראות מה היא עושה לנו. כתבתי על כך כאן וגם כאן. אבל בכל זאת, אנחנו אוהבים לדעת מי צייר את התמונה (לפעמים זה חלק מהעניין) והרבה פעמים אנחנו נהנים גם להפגין את הידע הזה.
"סט החוקים" הזה הוא קודם כל משעשע, אבל מעבר לזה - יש בו הרבה אמת.
אמנם האבחנות הללו אינן נכונות ל-100% מהציורים של האמן, אבל הן נותנות אינדיקציה טובה.
בין אם אתם מכירים ובין אם לא, אני מאמינה שתהנו.
אם כל הדמויות, כולל הנשים, נראות כמו פוטין – זה יאן ון-אייק
ון-אייק המציא את צבעי השמן, כך אומרים, והיה אשף בהכמנת פרטי פרטים בציורים לא גדולים. דווקא בתווי פנים נראה שהוא לא גיוון במיוחד.
אם כולם נראים כמו הומלסים או נוודים המוארים על ידי פנס רחוב קלוש – זה רמברנדט
בציורים של רמברנדט יש מקור אור אחד, בדרך כלל נר או לפיד. הוא צייר את האנשים – מזמיני הציור או את עצמו, בלי רחמים ובלי התייפייפות ותלאות החיים אכן ניכרים על פניהם.
אם לכולם בציור ישבנים חשופים וכבדים – זה פיטר פול רובנס
רובנס נהג לצייר ציורי היסטוריה ומיתולוגיה רבים, שנתנו הצדקה מקובלת לעירום. אידאל היופי של אותו הזמן היה שונה מאוד מזה של המאה ה-21, וזה בהחלט ניכר בציוריו. לזכותו ייאמר שהוא לא הפלה בין גברים ונשים במובן הזה.
אם לפחות אחד מהגברים בציור נראה כמו נערה שחורת תלתלים בעלת עיני עגל – זהו קרוואג'יו
קרוואג'יו, שהיה ככל הנראה הומוסקסואל, השתמש לרוב בסובבים אותו כמודלים לציור. ניתן לזהות את השוליה שלו כמה פעמים ואף נערים אחרים הדומים לו. זה כנראה שיקף את טעמו האישי של האמן.
אם כולם יפים, ערומים, ושריריים כמו שוורצנגר – זה מיכלאנג'לו
מיכלאנג'לו למד אנטומיה בחדרי המתים של פירנצה, דבר שהיה אסור באותה תקופה. הוא ייחס חשיבות רבה לדיוק האנטומי ולתיאור מדוקדק של השרירים. כמעט כל הדמויות שלו חסונות ושריריות מאוד, כולל הנשים, שמבנה גופן כמעט גברי, למעט החזה. יש הטוענים שזה נובע מנטייתו המינית של מיכלאנג'לו (גם הוא היה הומוסקסואל) ולכן לא היתה לו היכרות אינטימית עם הגוף הנשי, ויש כאלה שטוענים כי הגופות הזמינות לנתיחה היו של גברים בלבד.
אם הציור מלא בהרבה אנשים המתוארים בפעילויות יומיומיות – זה ברויגל
לברויגל היה סגנון ייחודי בו הוא תיאר סצנות רבות משתתפים, לרוב יום חגיגי כלשהו בכפר, ממעוף הציפור. ניתן למצוא בציורים שלו עדות לחיי היומיום באותה תקופה וכן סצנות פרטניות שמספרות סיפור.
אם הציור מלא בהרבה אנשים ודמויות המתוארים בסיטאציות הזויות – זה הירונימוס בוש
בוש נהג לצייר סצנות שאמורות ללמד אותנו מוסר. מן המפורסמות הן תמונותיו המתארות את הגיהנום בצורה מאוד גרפית ומפחידה. אפשר למצוא שם עינויים שלא חשבתם עליהם בכלל, מפלצות וגם לא מעט סוריאליזם.
אם אתם רואים בלרינה – זה דגה
אדגר דגה אהב מאוד את הבלט. למרות שזה לא היה נושא הציור היחידי שלו, הוא ללא ספק הקדיש לו הרבה מאוד מיצירתו. הוא צייר רקדניות כשהן מופיעות על הבמה, כשהן בחזרות או בחדרי ההלבשה, והוא מהאמנים הבודדים שעשו זאת.
אור רך ללא אנשים – זה מונה
מונה חקר כל הקריירה שלו את האפקטים של האור הטבעי על הסביבה, והתמקד בעיקר בטבע ונופים. יש לו סדרות ארוכות של ערימות שחת, חבצלות מים, כנסיות ואף בית הנבחרים בלונדון.
אור רך ואנשים שמחים במסיבה – זה רנואר
את רוב הקריירה שלו הקדיש רנואר לציור אנשים שמחים ונשים יפות. הוא צייר את החיים האורבניים של פריס, מה שנחשב לחידוש באותה עת, והתמקד בצד היפה להם.
אור רך ואנשים לא שמחים במסיבה – זה מאנה
מאנה, שהיה מאבות האימפרסיוניסטים, נהג גם הוא לתאר את חיי הבורגרנות הפריזאית, אולם בשמץ ל ביקורת ועם דגש דווקא על השוליים – על האנשים העייפים, על אלה שלא שפר עליהם מזלם או כאלה שפעלו בצל הבורגנות השמחה.
אם זה נראה כמו משהו שלקוח מטריפ על אסיד – זה סלבדור דאלי
כשחושבים על סוריאליזם לרוב חושבים על דאלי, למרות שהוא לא הסוריאליסט היחיד וגם לא הראשון. מה שכן, הוא הצליח להביא לחיים חלומות ודמיונות הזויים, כמו שאיש לא הצליח לפניו.
אם בכל ציור יש אישה עם גבה אחת ורמז לשפם – זוהי פרידה קאלו
פרידה קאלו ציירה את עצמה לרוב והציורים שלה היו אישיים מאוד. כתבתי על כך כאן. סימן ההיכר שלה הפך להיות הגבה המחוברת, והוא הפך להיות ידוע בקהלים רחבים הרבה יותר מחוגי שוחרי האמנות.
אם זה נראה כמו גיליון אקסל צבעוני – זה מונדריאן
מונדריאן שאף להפשטה של היופי האוניברסלי בעולם. על מנת לבטא זאת הגביל עצמו מונדריאן לשלושת צבעי היסוד (צהוב, כחול, אדום) לשלושת ערכי היסוד (המיוצגים על ידי שחור, לבן, אפור) ושני הכיוונים העיקריים (אנכי ואופקי). בכך הוא יצר שפה שהיתה מזוהה עימו עד סוף ימיו.
הנה עוד כמה שלי:
אם זה קומיקס – זה רוי ליכטנשטיין
מחלוצי אמנות הפופ, ליכטנשטיין בחר בדימויי הקומיקס, שייצגו עבורו את החברה האמריקאית וערכיה, וצייר אותם בהגדלה ובצבעי שמן, תוך שהוא מעתיק לא רק את השפה הגרפית אלא גם את האמצעים הגרפיים – נקודות הדפוס המשמשות לגוונים והצללה.
אם אתם רואים את אותה הדמות במכפלות – זה אנדי וורהול
אנדי וורהול, מאמני הפופ החשובים ביותר, שם דגש על הסדרתיות שהיתה פועל יוצא של החברה הצרכנית ועל כן הירבה לייצג דימויים, במיוחד של ידוענים, במכפלות רבות, תוך שינויים קטנים בין גרסא לגרסא.
אם הכל, אבל הכל, מכוסה נקודות – זו קוסמה
האמנית היפנית הקשישה הצליחה לעשות מה שאחרים נכשלו בו, והכניסה את העולם לאובססיה סביב האובססיה האישית שלה לגבי נקודות הפולקה – קוסמה-מאניה.
אם זה נראה כמו מתנפח (אבל למעשה ממש לא) – זה ג'ף קונס
קונס הקדיש חלק גדול מיצירתו לחיקוי מדוייק של מתנפחים מסוגים שונים. מהמפורסמים הם הבלונים, כמו כלב הבלון הכתום שמתארח כעת במוזיאון תל אביב. בנוסף יש סדרה גדולה של מתנפחים הנראים כמו צעצועי בריכה בדמויות של דיסני, מארוול וגנריות אחרות. דוגמא לכך הוא הענק הירוק, גם הוא מוצג בתערוכה.
אם אהבתם אתם מוזמנים לסמן לב ולשתף אנשים נוספים (למטה תמצאו אייקונים לשיתוף בפייסבוק, טוויטר או במייל).
אם יש לכם רעיון לעוד "חוק" מהסוג הזה, כתבו לי.
הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים, בהם נכיר את כל האמנים.
ממש מצוין. אפילו די שימושי
מדריך מבריק ומשעשע!😍
נייס