top of page

לוסיאן פרויד - רגש ובשר

גולת הכותרת בביקור שלי בלונדון היתה התערוכה של לוסיאן פרויד בנשיונל גלרי. אמנם חלף כבר חודש מאז שחזרתי, אבל פרויד ממשיך להדהד בי. אולי זה ריבוי הרבדים, ביצירה ובאיש עצמו, שאינם מתמסרים למרות שעל פניו הדברים נראים ברורים.

פרויד הוא מהציירים הבריטים הפיגורטיביים הגדולים של המאה ה-20, שני אולי רק לדייויד הוקני (שניהם החזיקו בתואר האמן החי היקר ביותר, שכרגע נשאר אצל הוקני). בעשורים האחרונים הוא זכה לכמה תערוכות גדולות, כל אחת מתיימרת להציג פן אחר של האמן. התערוכה של הנשיונל גלרי היא רטרוספקטיבה מקיפה, אולם היא טוענת גם להצגת נקודות מבט חדשות, כשמה – New Perspectives. אני לא בטוחה עד כמה הצליחו לעמוד ביומרה הזו, אבל בהחלט פרסו בפנינו יריעה רחבה של יצירה מעמיקה ומנומקת של אמן מרתק.


Man with a Feather (Self-Portrait), 1943

מי היה לוסיאן פרויד?

שם המשפחה מסגיר את ההקשר כבר מההתחלה – לוסיאן (נהגה לושן באנגלית) היה נכדו של זיגמונד פרויד, ממציא הפסיכואנליטיקה. אביו של לוסיאן, ארנסט, היה אדריכל שהשתקע בברלין, שם פגש את אימו של לוסיאן, לוסי. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, מהגרת כל המשפחה לאנגליה. לוסיאן היה אז בן 11, האמצעי בין שני אחים נוספים. הוא היה טראבל-מייקר לא קטן ועבר בין הרבה בתי ספר. כשרונו ונטייתו האמנותית בלטו כבר מגיל צעיר אולם הוא היה בעל אופי מרדני. היחידה שהבינה אותו היתה אמא שלו, שלדברי אחיו, הוא היה הפייבוריט שלה.

בתערוכה מוצגים ציורים של פרויד מראשית דרכו, ציורים שיש בהם שטיחות גרפית ויחד עם זאת טקסטורה והבנייה צורנית עשירה. מעניין שהניצנים הללו התפתחו לשני הסגנונות השונים של פרויד במהלך הקריירה שלו.

בציור 'הפליטים' מ-1941 תיאור הדמויות שטוח וגרוטסקי עד קריקטורה כמעט, אולם השימוש בצבע אינטנסיבי ויוצר פני שטח טקטיליים עם טקסטורות שונות. בדיוקן העצמי שלו מ-1943 'איש עם נוצה' המבע מתעדן: תווי הפנים נותרים גרפיים, אולם יותר ספציפיים, ואילו השימוש בצבע נינוח יותר – הוא זונח את אימפסטו לטובת משיכות מכחול עדינות. במיוחד מעניין להתבונן בטיפול בידיים, הד לפרויד המאוחר יותר.


The Refugees, 1941

נשים, נשים

אישתו הראשונה של פרויד היתה קיטי גרמן, בתו של האמן ג'ייקוב אפשטיין. הוא צייר אותה בסדרה של ציורים טעונים מאוד מבחינה פסיכולוגית. הידוע ביניהם 'נערה עם חתלתול' בו היא אוחזת בגור חתולים בצווארו, עיניה הבולטות מוסתות אל מחוץ לתמונה בעוד החתלתול נועץ בנו מבט. התנועה של הנערה נראית מאולצת ועוצמתה לא ברורה, דבר היוצר מתח. משחק המילים (באנגלית קיטי הוא כינוי לחתלתול) גורם לנו לתהות האם מדובר באלגוריה. פרויד יורד לפרטים ומדגיש את שיערה הסורר של קיטי, את צל השפמפם מעל שפתיה והצבעוניות המשתנה של עיניה.


Girl with a Kitten, 1947

הסגנון של פרויד באותן שנים שואב השראה מהציור הפלמי של הרנסנס האירופאי הצפוני. יש מי שראו בו קשר לריאליזם החדש שהתפתח בגרמניה בתחילת המאה ה-20. פרויד כפר בהשוואה הזו.

הנישואים לקיטי לא החזיקו זמן רב. למעשה, בעודו נשוי לה הוא כבר מבלה עם ליידי קרוליין בלאקווד, יורשת אימפריית הבירה גינס, שהיתה לאישתו השנייה.

בציור 'חדר מלון' משחזר פרויד סצנה עם קרוליין מהתקופה בה היה עוד נשוי לקיטי. קרוליין שוכבת ערה במיטה בחדר מלון מהורהרת ומודאגת. לוסיאן עומד מאחור, דמותו מוצללת באופן שנראה לא טבעי עם החזית המוארת והרקע הבהיר. ידיו בכיסיו, הוא נראה כמי שמתגנב החוצה, זורק מבט אחרון לפני שהוא יוצא, אלא שמבטו מופנה אל הצופה. מהחלון נשקפים חלונות הבניין הסמוך, אחד מהם פתוח ונראית בו קערה הניצבת על בלימה מעל שולחן, עוד רגע נופלת. רבים רואים בציור הזה רמז לנישואים המתפוררים (השניים התגרשו ב-1959). פרויד עצמו מציין את הציור הזה כאחרון שצייר בישיבה. מנקודה זו ואילך הוא מצייר בעמידה.

קיטי וקרוליין היו הנשים היחידות שהתחתן איתן, אולם הן היו חלק משרשרת ארוכה של הנשים של פרויד. פניו היפים, דמותו המושכת, אינטנסיביות המבט והיצירה (ולאורך השנים אני משערת גם ההצלחה) משכו אליו עשרות ומאות נשים (יש מי שמדברים על 500) בגילאים שונים, חלקן אף ילדו לו ילדים. פרויד עצמו הכיר ב-14 ילדים מנשים שונות, אולם יש מי שטוענים שהיו לו 40 ילדים. כמו שלא היה בן-זוג לדוגמא כך לא היה גם אב השנה. עוד על כך בהמשך.


Hotel Bedroom, 1954

מקום בעמידה

שינוי תנוחת הציור נשמע כמו פרט גחמתי חסר חשיבות, אולם במקרה של פרויד הוא יוצר מהפכה. מהרגע שהחל לצייר בעמידה השתנה הסגנון של פרויד כליל. הוא ממיר את מכחולי השערה של פרוות צובל למכחולים גסים יותר של שיער חזיר. הציורים העצורים עם משיכות המכחול הבלתי נראות הופכים לציורים מרובי שכבות עם משיכות מכחול חופשיות יותר, שיוצרות פני שטח לא אחידים ויותר תלת מימדיים.

בדיוקן הלא-גמור של פרנסיס בייקון מ-1956-7 אנחנו מגלים עוד על טכניקת העבודה של פרויד – הוא מצייר מהמרכז אל השוליים, מעבד באופן כמעט מושלם את הנושא לפני שהוא ממשיך לעסוק בחלקים אחרים של הציור.