גולת הכותרת בביקור שלי בלונדון היתה התערוכה של לוסיאן פרויד בנשיונל גלרי. אמנם חלף כבר חודש מאז שחזרתי, אבל פרויד ממשיך להדהד בי. אולי זה ריבוי הרבדים, ביצירה ובאיש עצמו, שאינם מתמסרים למרות שעל פניו הדברים נראים ברורים.
פרויד הוא מהציירים הבריטים הפיגורטיביים הגדולים של המאה ה-20, שני אולי רק לדייויד הוקני (שניהם החזיקו בתואר האמן החי היקר ביותר, שכרגע נשאר אצל הוקני). בעשורים האחרונים הוא זכה לכמה תערוכות גדולות, כל אחת מתיימרת להציג פן אחר של האמן. התערוכה של הנשיונל גלרי היא רטרוספקטיבה מקיפה, אולם היא טוענת גם להצגת נקודות מבט חדשות, כשמה – New Perspectives. אני לא בטוחה עד כמה הצליחו לעמוד ביומרה הזו, אבל בהחלט פרסו בפנינו יריעה רחבה של יצירה מעמיקה ומנומקת של אמן מרתק.
מי היה לוסיאן פרויד?
שם המשפחה מסגיר את ההקשר כבר מההתחלה – לוסיאן (נהגה לושן באנגלית) היה נכדו של זיגמונד פרויד, ממציא הפסיכואנליטיקה. אביו של לוסיאן, ארנסט, היה אדריכל שהשתקע בברלין, שם פגש את אימו של לוסיאן, לוסי. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, מהגרת כל המשפחה לאנגליה. לוסיאן היה אז בן 11, האמצעי בין שני אחים נוספים. הוא היה טראבל-מייקר לא קטן ועבר בין הרבה בתי ספר. כשרונו ונטייתו האמנותית בלטו כבר מגיל צעיר אולם הוא היה בעל אופי מרדני. היחידה שהבינה אותו היתה אמא שלו, שלדברי אחיו, הוא היה הפייבוריט שלה.
בתערוכה מוצגים ציורים של פרויד מראשית דרכו, ציורים שיש בהם שטיחות גרפית ויחד עם זאת טקסטורה והבנייה צורנית עשירה. מעניין שהניצנים הללו התפתחו לשני הסגנונות השונים של פרויד במהלך הקריירה שלו.
בציור 'הפליטים' מ-1941 תיאור הדמויות שטוח וגרוטסקי עד קריקטורה כמעט, אולם השימוש בצבע אינטנסיבי ויוצר פני שטח טקטיליים עם טקסטורות שונות. בדיוקן העצמי שלו מ-1943 'איש עם נוצה' המבע מתעדן: תווי הפנים נותרים גרפיים, אולם יותר ספציפיים, ואילו השימוש בצבע נינוח יותר – הוא זונח את אימפסטו לטובת משיכות מכחול עדינות. במיוחד מעניין להתבונן בטיפול בידיים, הד לפרויד המאוחר יותר.
נשים, נשים
אישתו הראשונה של פרויד היתה קיטי גרמן, בתו של האמן ג'ייקוב אפשטיין. הוא צייר אותה בסדרה של ציורים טעונים מאוד מבחינה פסיכולוגית. הידוע ביניהם 'נערה עם חתלתול' בו היא אוחזת בגור חתולים בצווארו, עיניה הבולטות מוסתות אל מחוץ לתמונה בעוד החתלתול נועץ בנו מבט. התנועה של הנערה נראית מאולצת ועוצמתה לא ברורה, דבר היוצר מתח. משחק המילים (באנגלית קיטי הוא כינוי לחתלתול) גורם לנו לתהות האם מדובר באלגוריה. פרויד יורד לפרטים ומדגיש את שיערה הסורר של קיטי, את צל השפמפם מעל שפתיה והצבעוניות המשתנה של עיניה.
הסגנון של פרויד באותן שנים שואב השראה מהציור הפלמי של הרנסנס האירופאי הצפוני. יש מי שראו בו קשר לריאליזם החדש שהתפתח בגרמניה בתחילת המאה ה-20. פרויד כפר בהשוואה הזו.
הנישואים לקיטי לא החזיקו זמן רב. למעשה, בעודו נשוי לה הוא כבר מבלה עם ליידי קרוליין בלאקווד, יורשת אימפריית הבירה גינס, שהיתה לאישתו השנייה.
בציור 'חדר מלון' משחזר פרויד סצנה עם קרוליין מהתקופה בה היה עוד נשוי לקיטי. קרוליין שוכבת ערה במיטה בחדר מלון מהורהרת ומודאגת. לוסיאן עומד מאחור, דמותו מוצללת באופן שנראה לא טבעי עם החזית המוארת והרקע הבהיר. ידיו בכיסיו, הוא נראה כמי שמתגנב החוצה, זורק מבט אחרון לפני שהוא יוצא, אלא שמבטו מופנה אל הצופה. מהחלון נשקפים חלונות הבניין הסמוך, אחד מהם פתוח ונראית בו קערה הניצבת על בלימה מעל שולחן, עוד רגע נופלת. רבים רואים בציור הזה רמז לנישואים המתפוררים (השניים התגרשו ב-1959). פרויד עצמו מציין את הציור הזה כאחרון שצייר בישיבה. מנקודה זו ואילך הוא מצייר בעמידה.
קיטי וקרוליין היו הנשים היחידות שהתחתן איתן, אולם הן היו חלק משרשרת ארוכה של הנשים של פרויד. פניו היפים, דמותו המושכת, אינטנסיביות המבט והיצירה (ולאורך השנים אני משערת גם ההצלחה) משכו אליו עשרות ומאות נשים (יש מי שמדברים על 500) בגילאים שונים, חלקן אף ילדו לו ילדים. פרויד עצמו הכיר ב-14 ילדים מנשים שונות, אולם יש מי שטוענים שהיו לו 40 ילדים. כמו שלא היה בן-זוג לדוגמא כך לא היה גם אב השנה. עוד על כך בהמשך.
מקום בעמידה
שינוי תנוחת הציור נשמע כמו פרט גחמתי חסר חשיבות, אולם במקרה של פרויד הוא יוצר מהפכה. מהרגע שהחל לצייר בעמידה השתנה הסגנון של פרויד כליל. הוא ממיר את מכחולי השערה של פרוות צובל למכחולים גסים יותר של שיער חזיר. הציורים העצורים עם משיכות המכחול הבלתי נראות הופכים לציורים מרובי שכבות עם משיכות מכחול חופשיות יותר, שיוצרות פני שטח לא אחידים ויותר תלת מימדיים.
בדיוקן הלא-גמור של פרנסיס בייקון מ-1956-7 אנחנו מגלים עוד על טכניקת העבודה של פרויד – הוא מצייר מהמרכז אל השוליים, מעבד באופן כמעט מושלם את הנושא לפני שהוא ממשיך לעסוק בחלקים אחרים של הציור.
פרויד היה חלק מקבוצת ציירים שהיתה פעילה בלונדון, שמאוחר יותר ניתן להם השם 'אסכולת לונדון'. כל אחד מהם עבד באופן עצמאי אולם הם היו חברים והיה להם הווי בוהמייני. פרויד ידוע בכך שתמיד צייר אנשים קרובים לו, כאלה שהכיר מקרוב, לפעמים אפילו באופן אינטימי. בתקופה זו אנחנו רואים לא מעט דיוקנאות של חבריו האמנים – מייקל אנדרוז, פרנק אורבך, לאון קוסוף ועוד. היחסים עם פרנסיס בייקון היו האינטנסיביים והטעונים ביותר. היו תקופות בהן השניים היו בלתי נפרדים - הם אהבו זה את זה, העריצו זה את זה וגם קינאו זה בזה. אחרי שלושה עשורים של חברות, זו באה לקיצה ב-1969, ככל הנראה עקב סלידתו של בייקון מהסנוביות של פרויד. עוד על היחסים בין השניים כתבתי כאן וכאן.
המודל
פרויד היה ידוע בכך שצייר רק מודלים חיים והעבודה עליהם ארכה חודשים ארוכים. זה אולי נשמע פשוט אבל לשבת בלי לזוז 5-8 שעות ביום, גם אם הוא מצייר כרגע את הספה שיושבים עליה, זה לא כל כך קל. בציור מ-1998 אנו נוכחים בפליאה בדמותו של גבר המניק תינוק. זו אינה מחווה חתרנית לתפיסת המגדר אלא מקרה פשוט של מודליסטית ש"הבריזה" ולא הגיעה בזמן. פרויד העניש אותה בכך שצייר את ראשו של האסיסטנט והחבר שלו, דיוויד דוסון.
פרויד לא צייר כל אחד. כאמור, רוב האנשים שצייר היו קרובים אליו מאוד – חברים, מאהבות, משפחה. ברבות השנים הוא הפך להיות צייר דיוקנאות מבוקש מאוד, אולם הוא לא הסכים לצייר כל אחד. הוא דחה את ההצעה לצייר את האפיפיור כי לא חיבב אותו, את הנסיכה דיאנה סירב לצייר אחרי שהדיוקן שצייר למלכה אליזבת' זכה בקיתונות ביקורת.
אלה שהסכים לצייר ידעו מראש שזה לא יהיה דיוקן "יפה" או מחמיא, ויש סיכוי שיחשוף דברים שלא התכוונו להם. לדוגמא, הציור Two Irishman in W11 הוא דיוקן כפול של איש עסקים אירי ידוע ובנו – האב ישוב, ידיו פרוסות על המסעד באופן שמזכיר את ציורי האפיפיורים של וולאסקז ורפאל, יכול להיחשב לעין המודרנית לדון קורליאונה מקומי. פניו כבדות ומהורהרות, אין בהן שביעות רצון. מאחוריו עומד בנו הצעיר, אוחז בגב הכיסא כאילו אוחז במקור הכח. ידו השנייה מסתירה דבר מה מאחורי גבו ומבטו ריק. הוא נראה כמו היורש הנעבך שאביו מתחרט על כך שלו יוריש את האימפריה שבנה.
לרוב צייר פרויד דיוקנאות של אדם אחד, אולם יש גם לא מעטים בהם מופיעות שתי דמויות או יותר. כאן האינטימיות והמתח אינם רק בין הצייר למודל, אלא גם בין המודלים לבין עצמם. פעמים רבות אלה היו במערכת יחסים זה עם זה, אולם פעמים אחרות הם צוירו בנפרד ולמעשה מעולם לא נפגשו בחיים האמיתיים באופן המתואר בציור. למרות הפאלטה השקטה של צבעים בה משתמש פרויד – אוקר, חום, כחול, לבן – הציורים שלו מלאי חיים. התנועה קפואה אולם העור של הדמויות כמעט זז תחת משיכות המכחול של פרויד.
עירום ומשפחה
פרויד הרבה לצייר עירום. הגוף האנושי במערומיו ריתק אותו. אין שני לו בתיאור הבשר האנושי – הצבעים המשתנים שלו, הנפח והמרקם, כל אלה עוברים בצורה מופלאה בציורים שלו. יחד עם זאת, הציורים של פרויד כמעט ואינם מיניים, המודלים העירומים שלו אינם מפתים. הם עסוקים בעצמם, ביחסים ביניהם ועם הצייר. הם מבטאים פגיעות ולא מדגמנים סקסיות.
בין היתר צייר פרויד את בנותיו בלה ואסתר בעירום והדבר עורר עליו ביקורת מוסרנית. אחת מהן דווקא סיפרה שעבורה השעות הארוכות בהן דיגמנה עבורו בסטודיו היו זמן איכות עבורה עם אביה. זו היתה הזדמנות להכיר את האיש שילד אותה אך לא גידל אותה. הוא היה אב נעדר עבור כל ילדיו – נתן חיבוק וקצת כסף אבל לא יותר מזה. אחת הביקורות החוזרות עליו היא שהאמנות היתה אצלו מעל הכל וכפועל יוצא נהג באגואיזם נעדר סנטימנטליות בקרובים לו. למרות זאת אני מאמינה שגם עבור פרויד עצמו הבחירה לצייר את בנותיו לא היתה מטעמי אסתטיקה או נוחות גרידא, אלא שירתה את הרצון להכיר אותן. עדות לכך אני מוצאת גם בציורים של אימו: אחרי מות אביו אימו שקעה בדיכאון. לוסיאן מחליט לצייר אותה, דבר המחייב אותה לצאת מהמיטה, להתארגן, לשוחח איתו או לשהות במחיצתו. סך הכל הוא צייר אותה 18 פעמים בתקופה של כעשור. נאמר שהיא ישבה עבורו אלף פעמים, כל פעם כארבע שעות. אחרי מותה ביקש פרויד מהרופאים לאפשר לו לצייר את דיוקנה לפני שהיא נלקחת. זו היתה הפרידה עבורו.
כמעט כל הציורים של פרויד במחצית השנייה של הקריירה שלו צויירו בסטודיו שלו וניתן לזהות בהם את רצפת העץ, הכורסא, הכיסאות והקירות של הסטודיו. הוא הביא לסטודיו גם כמה פריטים ספציפיים ששירתו דיוקנאות מסויימים. היתה לו מערכת יחסים ארוכה עם הפרפורמר לי באורי ועם סו טילי, מנהלת חשבונות במקצועה, שהיה מהופנט מנדיבות גופם והאופן בו תפסו את המרחב. הציורים שלהם הם מהמוכרים של פרויד.
הסטודיו נוכח גם בכמה מדיוקנאותיו העצמיים של פרויד. פרויד הרבה לצייר את עצמו (אתם יודעים כמה אני אוהבת את הנושא הזה) וברויאל אקדמי אף הקדישו לכך תערוכה שלמה בשנה שעברה. בחלק מהדיוקנאות הרקע מעט טורד את העין כאשר הקיר מאחור עשוי כתמים כהים ובהירים. זהו הקיר עליו נהג פרויד לנקות את מכחוליו והוא מלא בשאריות צבע. רק כשראיתי תמונות מהסטודיו הבנתי עד כמה התיאור נאמן למקור.
הדיוקנאות העצמיים של פרויד נפרסים לאורך שבעת עשורי היצירה שלו, והם שונים באופיים, בהתאם לתקופה והסגנון. מעניין אותי במיוחד דיוקן מ-1993 הנושא את השם 'צייר עובד, השתקפות'. פרויד מצייר את עצמו באורך מלא, עירום, כשלרגליו נעלי עבודה ובידיו סכין פאלטה ופאלטת צבעים. כמו איקונוגרפיה של קדושים או גיבורים מיתולוגיים, הסכין והפאלטה הם האטריבוטים של פרויד, הסכין מוכנה לפעולה בעוד על הפאלטה מסתחררים כל הצבעים ששימשו אותו לציור הדיוקן עצמו. רצפת הסטודיו של פרויד היתה מלוכלכת ומלאת צבע, וזה כנראה ההסבר המעשי לעובדה שהוא נועל נעליים. יחד עם זאת, ניתן לראות כאן התייחסות לנעליים של ון-גוך והתייחסות למלאכת הצייר כעבודה.
התערוכה מציינת מאה שנים להולדתו של לוסיאן פרויד, עשר שנים לערך מאז נפטר, ועדיין ההשפעה שלו על אמנים פיגורטיביים בני ימינו ניכרת בעוצמה. כתבתי על כך כאן אבל אני רואה זאת גם אצל אמנים ישראלים.
בקיצור – אם אתם בלונדון, אל תפספסו.
אהבתם? סמנו לב