שמחה וששון – יריד צבע טרי חזר למהדורה פיזית ובמשנה כוח!
הלוקיישן, מתחם מרוצי האופניים בהדר יוסף, מחזיר את תחושת החידוש והארעיות שאיפיינו את צבע טרי ומתברר להיות אחד המתחמים המוצלחים ליריד.
כטיבם של ירידי אמנות, יש גודש של גירויים, יש הרבה מה לראות ואפשר לבלות בו שעות ארוכות. אני כאן רק כדי לעזור לכם לוודא שאתם לא מפספסים משהו. כזכור, היריד מחולק לשלושה חלקים וכך אסקור אותו: חממת האמנים העצמאים, גלריות ופרוייקטים ועיצוב טרי.
חממת האמנים העצמאים
המטרה של החממה היא להוציא לאור כישרונות לאו דווקא מוכרים וביחד לייצג במידה רבה את הצייסטגייסט, את הרוח העכשווית שנושבת בתחום האמנות הישראלית הצעירה. חוזקה של החממה הוא הגיוון שבה, ואכן השנה הביאו לנו נבחרת מורחבת (40 אמנים במקום כ-25 בשנים קודמות) ומגוונת מאוד.
מעניין לראות את המדיומים השונים והחדשים שהאמנים בוחרים להתבטא דרכם. בעיניי זוהי חזית היצירתיות והיא מרגשת אותי כל פעם מחדש. הפעם אציין במיוחד את אילה צור, שהציגה בעבר בעיצוב טרי ואף ראיתם עבודות שלה בביאנלה לאמנויות במוזיאון ארץ ישראל אבל כאן היא מציגה סדרה חדשה ומסקרנת של ריקמה על פורצלן. כן, בדיוק מה ששמעתם. כדי להבין איך זה עובד צריך לראות בעיניים.
מילי ברזילאי יוצר עננים צבעוניים מקליי, חומר שמוכר מיצירות של ילדים ומקבל אצל ברזילאי עיבוד אמנותי. העננים של ברזילאי הם למעשה קופסאות שבתוכן נחבאים עולמות קסומים, בכל ענן הפתעה אחרת. הגודש בפרטים ובצבעוניות בשילוב עם אלמנט ההפתעה, יוצרים חוויה ייחודית.
ירדן אמיר לוקחת את אחד המוצרים הכי גנריים – נעצים – והופכת אותם לחומר גלם ביצירת האמנות שלה. היא נועצת אלפי נעצים במקצבים וזוויות שונים כך שמתקבל ציור מופשט שמשתנה בהתאם לזווית הראייה והאופן בו האור נשבר.
דנה כהן למדה עיצוב אופנה בשנקר ובמהלך הלימודים נתקלה באחת הבעיות הבוערות של תחום האופנה – הררי שאריות בדים שנזרקים כפסולת. כהן פיתחה שיטה בה היא ממיינת את הבדים ובגדים ישנים לפי צבעים, גורסת אותם ואז משתמשת בסיבים ליצירת סוג של ציור. כהן בוחרת להתבסס על דימויים מתולדות האמנות, ובמיוחד ציורי טבע דומם מהמסורת ההולנדית הקלאסית. במקור הציורים האלה כונו ואניטס או ממנטו מורי, ומטרתם היתה להזכיר למתבונן שהחיים שלנו הם בני חלוף. בפעולת המיחזור כהן מציגה את 'החיים שאחרי המוות' של בדי הפסולת ונותנת ביטוי למעגל החיים בהיבט התעשייתי-תרבותי שלו.
תמי ענבר שטרית מדפיסה צילומים על לוחות ברזל. אביה של ענבר שטרית היה בעלים של מפעל ברזל ולפני כתשע שנים נפטר במפתיע. כששוטטה במפעל הרגישה שיש לה צורך להתחבר אליו דרך הברזל עצמו. כך החלה להדפיס תמונות שצילמה על לוחות הברזל בטכניקה ייחודית. התוצאה משלבת את הדימוי, לרוב קבוצת אנשים, עם המצע שיש לו חיים משלו. התוצאה מאוד מעניינת.
אי אפשר לדבר על מדיומים חדשניים בלי להזכיר את ה-NFT, אותו נכס דיגיטלי ייחודי שמתקיים רק במרחב הוירטואלי. הפרוייקט של גיל ארליך מעניין מאוד כיוון שהוא משחק בין כמה עולמות. ארליך צייר פוטרטים של נשים שמתבססים על פרופילים באתרי היכרויות, והוסיף להם אריבוטים בהתאם לאינפורמציה שחשפה האישה בפרופיל. את הציורים סרק ברזולוציה גבוהה והפך ל-NFT והשמיד את ציורי המקור. עם רכישת הNFT משתנה משהו בציור באופן לא צפוי, כך שכל רכישה היא גם הפתעה.
בגזרת הציור שווה לציין את איתי מתן, צייר צעיר ווירטואוז בוגר בצלאל שמצייר בצבעי שמן וטמפרה ציורים העוסקים בעיקר בהזרה ובחינה של מניירות ציור אקדמי וקלאסי בנופך עכשווי. בשימוש והניכוס של פרקטיקות מסורתיות הוא עוסק בשאלות אישיות של זהות, מקום, היסטוריה ונוסטלגיה, תענוגות, מורבדיות, מיניות ועוד, דרך פירוק והרכבה.
יוני זוהר עסק בשנתיים האחרונות בציור המחאה החברתית-פוליטית בבלפור, והשתמש בה כמשל למסורת של מחאות בינלאומיות לאורך ההיסטוריה שהובילו לשינוי. הוא מתעניין במיוחד במתח שנוצר בסיטואציה שיש בה פוטנציאל אלימות, במקומו של חופש הביטוי של האזרח מול הסמכות השלטונית ובאי כוחה. הסוס מבחינתו הוא סמל לדואליות הזו – חיה חזקה ואצילה שניתנת לניתוב. הוא מציין את דגה ולוטרק כמקורות השפעה והדבר ניכר בבניית הקומפוזיציה והנחת הצבע.
עדי ארדון נותנת כבוד לצבעי הפסטל, בהם היא מציירת קומפוזיציות צבעוניות ועמוסות מאוד מהן עולים ניחוחות מאטיסיים. ארדון ציירה בתקופת הקורונה את הסובב אותה – נוף מהחלון, טבע דומם, תמונות משפחתיות ישנות. היא מוסיפה להכל צבע ודוגמא כך שלא נותרת פינה "משעממת" בדף.
בעבודות של נתי הוקי ותום אריאל נתקלתי לראשונה בתערוכת הבוגרים האחרונה בשנקר. ביריד הם מציגים סדרת עבודות שמתבססת על שקופיות נטושות שמצאו, אותן הם מקרינים על אובייקטים במרחב בשעות החשיכה ומצלמים את הקומפוזיציה שמתקבלת באופן אנלוגי. התוצאה היא קטעי חיים וזיכרונות של מישהו אחר שמתחברים עם נופי עזובה. האופן בו הדימוי מוקרן על משטח לא חלק מייצר עניין נוסף.
גלריות ופרוייקטים
ככמעט בכל שנה, הביתן שלל מרכז התחריט בכברי מעניין וניתן לראות בו עבודות של של זויה צ'רקסקי, אורן פישר, אדם יקותיאלי, עידו מרקוס ועוד במחיר נגיש.
מרתה ריגר מחדשת ומציגה השנה את יצירת המדוזה שלה. ריגר היא אמנית קרמיקה ותיקה, שמצליחה לחדש ולרגש גם הפעם.
גלריית זימאק הקדישה ביתן מיוחד לעבודות של דדה בנדאייד וניצן מינץ, הזוג המלכותי של אמני הרחוב, שכבש גם את לב האספנים.
גלריה נוקס מציגה ציורים של דוד גרשטיין, עבודות מיניאטורה של לילך מדר, רקמות אקספרסיביות של נולי עומר ועוד.
ישנן מספר תצוגות עצמאיות של אמנים: איתי זלאיט, רעות דפנא וניר הדר התחברו תחת אוצרותה של חגית פלג רותם לתערוכה בשם 'חופש'. זלאיט מציג ציורים עדכניים לצד פסלוני גיבור ישראל. דפנא מציגה רישומים קטנים וענקיים נהדרים באבקת פחם.
אליהו אריק בוקובזה מציג תערוכת יחיד 'קליידוסקופ' באוצרותה של דריה קאופמן שעוסקת בנושאי גזע, מגדר, מעמד ודת בשפתו הציורית הייחודית של בוקובזה.
יואב ברנר מציג עבודות מופשטות בפורמטים שונים מלאות אנרגיה ותנועה, אשר מתכתבות עם הנוף והגוף באמצעות דפוסים ומעברים טבעיים של צבע על הבד. ברנר יוצר אותן בטכניקה שפיתח בעצמו מתוך הבנה בחומרים כימיים והתגובות הנוצרות ביניהם.
עודד לברן מציג סדרת צילומים של עלי שלכת מתפוררים על גביהם הוטמעו מפות היסטוריות. כל עלה מסמל את אקורד הסיום של אימפריה כבירה.
עיצוב טרי
בחלק זה של היריד ישנם הרבה מציגים שחוזרים שנה אחרי שנה. בכל שנה מנסים לחדש, לצד מציגים חדשים. בין אלה שצדו את עיני אפשר לציין את מעין בן יונה שעושה קסמים בפורצלן והפעם מציגה גם קולקציה משותפת עם תמרה אפרת של יציקות פורצלן בהדפסה תלת מימדית המבוססות על טקסטילים מהבאוהאוס. עבודות הנייר של ביאנקה ספריינס המשולבות באובייקטי העץ של סטודיו ביקאקו באוצרות גלריה פריסקופ מעניינות. אחד הפרוייקטים המעניינים והחדשים השנה הוא פרוייקט 'ככל שישאוני כפות רגליי' - שיתוף פעולה בין האמן עומר פולק למרכז אהטה לאמנות אתיופית המציג כפות רגליים קלועות מנצרים בעבודה מסורתית. הרגליים מייצגות את הנדודים והעתקת המסורת מהמקום, ובימי המגפה קיבלו משמעות נוספת כאשר תנועתנו הוגבלה בסגרים.
שאול כהן מציג מיניאטורות של בתים ישנים, תוך שהוא יורד לפרטים עד לרמת הדגל שתלוי במרפסת או כתובת הגרפיטי המרוססת על צד הבניין. ואם זה לא מספיק, הם גם מאירים.
תמר דגני מציגה סדרת מוצרי טקסטיל שהיא צובעת בחלודה. חלודה לרוב נתפסת כמשהו שלילי אולם כאן דגני משתמשת בצבע ויוצרת יופי מתוך ההרס בהדפסים שיש להם תחושה אורגנית.
עינת זוזובסקי מציגה ביתן שכולו חוט תלוי באויר. זוזובסקי מציירת בעת תלת מימדי אובייקטים נפחיים ומלאי אוויר שנותנים תחושה של ארעיות וחוסר יציבות.
היריד נפתח לציבור היום, ה-21.10.21 וניתן יהיה לבקר בו עד יום שלישי, ה-26.10.21.
השנה הסיורים ביריד יועברו על ידי נבחרת המקצוענים שגיבשו בפורטפוליו, ואני גאה להימנות עליה.