בסטודיו

בימים אלה מוצגת ב-MoMA בניו יורק תערוכה קטנה שמוקדשת ל'סטודיו האדום', יצירת מופת שצייר אנרי מאטיס ב-1911. במקור הציור יועד להשלים את 'הרמוניה באדום', ציור אחר של מאטיס שרכש הפטרון הרוסי שלו סרגיי איוונוביץ' שושקין, אולם שושקין לא אהב את התוצאה הסופית. למעשה, רבים לא אהבו אותה והיא זכתה לביקורות קשות כשהוצגה בתערוכות בפריס וניו יורק. ובאמת, זהו אינו ציור שגרתי – מאטיס משתמש בצבע עז, אדום בגוון לבנים, כרקע של הסטודיו שלו, כשבמציאות לא היה לו זכר בסטודיו. עבור מאטיס הגוון הזה קישר באופן הרמוני בין האובייקטים בציור. זאת ועוד, אין בציור זכר לכח הכבידה – האובייקטים כמו מרחפים ואינם מעוגנים בחלל, בו הפרספקטיבה קלושה מאוד. רק ב-1927 הצליח מאטיס למכור את הציור לבעל מועדון בלונדון וב-1949 נרכש על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הציור הוצג באופן קבוע במוזיאון, אולם כעת נותנים לו האוצרים כבוד מיוחד בשיחזור הסטודיו על כל יצירות האמנות של מאטיס שמתוארות בו.


Henri Matisse, The Red Studio, 1911

הציור הזה גרם לי להקדיש מחשבה לציורי הסטודיו. זהו המקום בו שוהה האמן מירב זמנו, בו הוא עובד, שם נוצר הקסם. אין ספק שזהו קסם. הרי איך אפשר לתאר אחרת את ארגון משחות צבעוניות על משטח לכדי יצירה המעוררת רגש ומחשבה? אך טבעי הוא שאמנים רבים מציירים את הסטודיו, הסביבה המיידית שלהם, אם מסיבות של זמינות ואם מתוך מטרה להעביר מסר כלשהו.


קצת על ההיסטוריה של הסטודיו

עד תקופת הרנסנס האמנים נחשבו כבעלי מלאכה, כמו נגרים או צורפים, והם עבדו בסדנא. באיטליה בתקופת הרנסנס החלו להפריד בין הסדנא, בה התרחשה עבודת הציור עצמה ובה עמלו האסיסטנטים בהכנת החומרים, לבין הסטודיו, שהוקדש למחשבה והתבוננות מעמיקה, המקום בו נבטו הרעיונות בראש האמן.

בצפון אירופה הושם במהלך המאה ה-17 דגש רב על ציורי טבע דומם ופורטרטים. אלה צויירו לרוב בסטודיו של האמן. הציורים, שהיו קטנים יותר מהפורמטים הגרנדיוזיים שהפטרונים והכנסייה נהגו להזמין, איפשרו עבודה בחלל קטן ואינטימי יותר.

בצרפת של המאות ה-18 וה-19 אמנים רבים עבדו באטלייה – סדנת רב אמן שלצידו עובדים אמנים אחרים שלומדים ממנו ועוזרים לו. כשהוקמה האקדמיה בתחילת המאה ה-19 המודל הזה אותגר כאשר אמנים החלו ליצור באופן אינדיבידואליסטי יותר. זה המודל שמוכר לנו מהאימפרסיוניסטים ועד המודרניסטים.

במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכו חלק מהאמנים למנהלי סטודיו, או כמו שאנדי וורהול נהג לקרוא לזה – המפעל. שוב המאסטר מכוון ונותן את הטון אולם רוב העבודה נעשית על ידי אמנים ועובדים אחרים. ג'ף קונס שכלל את השיטה עוד יותר וחלק מעבודתו נעשה בכלל במיקור חוץ.


הסטודיו כדיוקן האמן

לאורך השנים אנחנו רואים אמנים רבים מציירים את עצמם בסטודיו שלהם. הרחבתי רבות על נושא הדיוקן העצמי בעבר, אבל בחלק לא מבוטל מהציורים האמן נותן מקום משמעותי לסטודיו, לפעמים על חשבון דמותו שלו. זה לא מפתיע אם חושבים על הסטודיו כתבנית המשקפת את עולמו הפנימי של האמן.


Rembrandt Harmensz Van Rijn, The Artist In His Studio, 1628

ב-1628 רמברנדט הצעיר מצייר את עצמו בסטודיו שלו. בחזית הציור הקנווס הענק ניצב על כן בגבו אלינו. בעומק הציור, במרחק מן הכן, דמותו מוצללת, עומד האמן. חדר הסטודיו פשוט וצנוע, אין בו דברי מותרות, רק פאלטה התלוייה על קיר מתקלף, שולחן עץ גס ועליו צנצנות שונות. מבטו של האמן, עם עיניו העגולות והפעורות, נראה כמעט מבוהל מהקנווס שניצב מולו.


Adriaen Van Ostade, Selfportrait, 1663

בן ארצו של רמברנדט, אדריאן ון אוסטד, מצייר את עצמו ישוב מול הקנווס במרכז הסטודיו המואר. זהו סטודיו שונה באופן מהותי – הוא מלא בחפצים המצויים בערבוביה, חלקם פזורים על הריצפה. בעומק התמונה אנו רואים את השולייה שוקד על כתישת פיגמנטים, פסל אנטומי מונח על הריצפה ועל הקיר ומהתקרה גולגלות וקרניים של בעלי חיים. בתוך כל האנדרלמוסיה הזו שוקד הצייר על ציור שאיננו רואים ממנו כמעט דבר. הוא משתמש במקל ציירים ולצידו עגלה עמוסה בצבעים ומכחולים.


Frederic Bazille, Atelier Bazille, 1870

ציור מעניין של פרדריק באזיל מציג את הסטודיו כמוקד התרחשות. באזיל היה ממעריציו של מאנה, ואף רכש ממנו ציורים (ובכך תמך בו כלכלית). באותה תקופה הוא חלק סטודיו עם רנואר וחלק מהתמונות התלויות, למשל זו הממוסגרת מימין למעלה, היא שלו. הדמות במרכז שאוחזת בפאלטה היא זו של באזיל עצמו (מאנה צייר אותו) ולידו מול הכן עומד מאנה. ליד הפסנתר חברו של באזיל, מעליו טבע דומם של מאנה, ומצד שמאל שלוש דומויות של ציירים אחרים. ניכר שזוהי סצנה של דיון או בילוי, כאשר היצירה היא במוקד. למרבה הצער, מאוחר יותר באותה שנה (1870) נהרג באזיל במלחמה הפרנקו-פרוסית.


Edouard Manet, Monet Painting In His Studio Boat, 1874

ואם כבר אנחנו עוסקים בחבורת האימפרסיוניסטים, הנה דבר מעניין. כידוע, קלוד מונה נהג לצייר בחוץ, en plein air. ב-1874 כאשר חי בארז'נטוי מחוץ לפריס, הפך מונה סירה לסטודיו שלו, ממנה צייר נופים שונים והיטיב ללכוד את ריצוד האור על פני המים. חברו, אדוארד מאנה, צייר אותו בפעולה. גם מונה עצמו צייר את סירת הסטודיו הזו.


Claude Monet, The Studio Boat, 1874

רודולפו אמואדו הברזילאי צייר את הסטודיו שלו בעת ששהה בפריס. תמונת התפנים המאורגן ברישול נותנת הצצה לחייו של האמן, שמקיף את עצמו בציורים ורישומים עד כי לא נשאר מקום על הקיר. הוא נותן מקום של כבוד לספרות, על הריצפה תיק רישומים פתוח ובמרכז כלי עם מכחולים, שברוח תקופת הז'פוניזם, מעוטר בציורים יפניים ובתוכו תחובה מניפה יפנית.


Rodolfo Amoedo, The Artist's Studio In Paris, 1883

ג'ון סינגר סרג'נט צייר את עצמו בציור צפוף ודחוס, כאשר הציור נשען על המיטה הסתורה ורגליו של הצייר נתקעות במסעד המיטה. עולה בנו צורך להזהיר אותו שלא ילכלך את הסדינים בצבע. סרג'נט הירבה לטייל בעולם והשערתי היא שזהו תיאור של הסטודיו הנודד שלו, מחדר מלון אחד למשנהו. על הקנווס ציור נוף לא גמור, שעומד בסתירה לפנים החדר.


John Singer Sargent, An Artist In His Studio, 1904

פיקאסו כמו פיקאסו, צייר כמובן את הסטודיו שלו לא פעם ולא פעמיים. זה די מתבקש כשמדובר באמן הכי פורה בהיסטוריה. כאן הבאתי שתי דוגמאות: הסטודיו מ-1928 בסגנון קוביסטי והסטודיו בוילה קליפורני, ביתו של האמן בקאן, מ-1955. מדהים שאותו אמן צייר את שניהם.


Pablo Picasso, The Studio, 1928

Pablo Picasso, L'Atelier, 1955

גם בישראל אמנים מציירים את הסטודיו שלהם

לאה ניקל מפתיעה אותנו בציור של הסטודיו שלה בפריס מ-1951, אליה נסעה כדי ללמוד ולהשתלם. באותה עת הסטודיו שלה היה בדירת משרתים אופיינית לדירות הגג בעיר. הצפיפות והקדרות ככל הנראה הביאו אותה לשבת אל מול החלון ולצייר אותו כשחפצי הסטודיו מהווים לו מסגרת. זה היה רגע לפני שניקל נטשה לחלוטין את הפיגורציה והפכה למלכת המופשט הישראלי.


לאה ניקל, הסטודיו, 1951

יחזקאל שטרייכמן מצייר את 'האמן באטלייה' ב-1955 בציור דחוס וצבעוני. דמותו של האמן מובחנת רק בקושי, מסומנת על ידי הפאלטה ובארט שעל ראשו.


יחזקאל שטרייכמן, האמןן באטלייה, 1955

אחרי שהשתלם בפריס במשך שנתיים חזר שרגא וייל לקיבוץ שלו (געתון) וקבע את הסטודיו שלו בצריף צנוע, לו קרא על דרך ההומור 'לובר'. ב-1956 הוא צייר עצמו בסטודיו, אליו אסף מיני גרוטאות וחפצי מתכת שונים. הוא עוסק במלאכה בעוד בתו הקטנה אפרת פורצת אל הסטודיו ובידה פרח אדום. זוהי מחווה מרגשת בעיניי, ששוזרת את מלאכת הצייר וחייו יחד.


שרגא וייל, הצריף Louvre – עם אפרת + Ego, 1956

רות שלוס נהגה לרוב לצייר נשים בשווקים, במעברות וכו'. כאן באופן יוצא דופן היא מציירת את עצמה בסטודיו. הצבעוניות מלאת חיים יחסית לזו המאפיינת את שלוס וניכר שהיא מרוכזת בעבודתה כשמטפחת קשורה לראשה והיא לובשת בגדי עבודה.


רות שלוס, האמנית בסטודיו

ליליאן קלאפיש נוהגת לצייר את הסטודיו שלה לעיתים מזומנות. כאן בחרתי להביא ציור בהיר ורווי אוויר בו היא עושה כבוד לצנצנות הצבע והשמן על רקע ציורים התחובים מאחורי הכוננית.


ליליאן קלאפיש, בסטודיו, 1979

גם משה רוזנטליס ומיכאל קובנר עושים כבוד לאנדרלומוסיה הצבעונית של הסטודיו.


מיכאל קובנר משה רוזנטליס


דוד ריב מרבה לצייר את פחיות הצבע הרבות שהוא משתמש בהן, המתקבלות לכדי קומפוזיציה צבעונית ויפה, על סף ההפשטה.


דוד ריב, צבעים בסטודיו, 2017

אצל יאן ראוכוונגר לעומת זאת, פאלטת הצבעים שקטה ומצומצמת. הוא מצייר פינה בסטודיו בה מונחים ציוריו זה לפני זה על הריצפה היפואית היפה. הוא מדגיש לנו את הציור במרכז – כוס בתוך כוס.


יאן ראוכוונגר, סטודיו; כוס בתוך כוס, 2004

הנושא המרכזי ביצירתו של ליאוניד בלקלב הוא דיוקן עצמי מאחורי הבד. לפעמים הבד תופס את רוב שטח הציור, במקרה זה ניתנת לנו הצצה אל הסטודיו עמוס הספרים של בלקלב, ואנו נתונים למבטו הבוחן.