פניתי לכמה מהאמנים שריאיינתי בעבר, כדי לראות איך ההם מתמודדים בתקופה הזו. באופן לא מפתיע, כל אחד לוקח את זה למקום אחר לגמרי.
אייל אסולין
אייל בחור שלא נח, הגלגלים בראש כל הזמן עובדים וידי הזהב תמיד יוצרות. מתחילת משבר הקורונה הוא מגיב למצב דרך יצירה. הוא פתח ליין מסכות מגן לאלפיון העליון, אותו הוא מעדכן כמעט כל יום בחשבון האינסטגרם שלו.
הנה דבריו של אייל:
בתחילת מרץ התחלתי להגיב למשבר הקורונה העולמי ולמשבר המקומי הכלכלי והתרבותי. בכל שבוע מסכות הגנה חדשות "מסיכות לאלפיון" המהלך הציני נולד מביקורת כלפי הנגזרות של המשבר, הסחר במסיכות שהפך, בצורה שבה הוא מתנהל, דומה לסחר ביהלומי דמים, הפקעת מחירים וסחר פיראטי מתאי אחסון (באגאז׳) של רכבים במרחב הציבורי.
אני יוצר אימג'ים בהתאם למצב המתפתח בכל יום בעבודה מהבית. הלוגו מושפע מזה של שאנל.
זהו דיון המעורר שאלה אודות המסחר העכשווי במותגי יוקרה והפיכת המסכה לפריט לבוש אופנתי יוקרתי - הטרנד הטמון במשברים גלובאליים או בכלל בקריסה. יחד עם זאת האלפיון העליון סופג ביקורת על היכולות הכלכליות ועל חיי מותרות בעת המשבר, דוגמאת ניקול ראידמן ועוד.
ברמה האישית, כמו כולם אנחנו כל המשפחה בבית, עם אישתי ושתי הבנות. יש לזה בהחלט צדדים טובים, אבל לפעמים זה גם קצת משגע, אבל זה בסדר, זה חלק מהעניין. אני עובד מהבית, לפעמים מצליח לגנוב כמה שעות בסטודיו.
זו תקופה של התכנסות. אני מרגיש השראה מטורפת, אני בעשייה בלי הפסקה.
אמנון דוד ער
את אמנון דוד ער תפסתי בביתו שבברלין. בדיוק נפתחו לו שתי תערוכות גדולות בגרמניה כשמשבר הקורונה פרץ. עניין אותי לשמוע איך הוא מתמודד עם המצב מעבר לים.
הנה דבריו של אמנון:
את שיאו של המשבר הנוכחי התחלנו כאן לחוות בדיוק סביב הימים של פתיחת תערוכת היחיד שלי בחלל המוזיאלי של ארמון הירש בעיירה שווטצינגן. התערוכה הזו, והבאה מיד אחריה בוורמס, הן התערוכות הראשונות שלי בגרמניה שלא בגלריה או בירידים אלא בחלל ציבורי, ומטבע הדברים הייתה הרבה ציפייה והיערכות מוקדמות סביבן וסביב הדפסת הקטלוג. את הפתיחה נאלצנו לחגוג רק במעמד ראש העיר ומספר נכבדים מקומיים, ועל אף התעניינות רבה וחשיפה תקשורתית, כמובן שבעקבות ההנחיות החדשות היא נסגרה כמה ימים מאוחר יותר. את התערוכה הבאה מסתמן כרגע שנצליח לדחות למועד שבו ישתנו התנאים שוב.
אני לא מרשה לעצמי להתדכדך סביב הסגירה והדחייה, כי בסך הכל יש אנשים שחווים את המשבר הזה הרבה יותר קשה, ושהמחיר שהם משלמים מגמד את האכזבה הרגעית שלי. זה יעבור ואני בטוח שתהיינה עוד הזדמנויות מרובות להציג ולחגוג.
נאלצתי גם להקפיא את ההוראה בקורס השבועי שאני מעביר אצלי בסטודיו, ואני מודה שזה מלמד אותי להעריך מחדש את הזכות שיש לי כעניין שבשגרה לחלוק את הידע והנסיון שלי עם כיתה גדולה ורצינית של תלמידים מכל העולם שכמהים ומשתוקקים לידע.
ברמה של השגרה היומיומית שלי כמעט ואינני חש בהבדל. לצייר כל היום זה כמעט תמיד חוויה בודדת ואינטרוספקטיבית, ובסך הכל אני עושה את מה שאני רגיל לעשות תמיד - לצייר. כולנו כפופים כרגע לאילוצים ולמגבלות, אבל אני מאמין שיצירתיות היא יותר תולדה של אילוצים מאשר של חירות.
כרגע אני עובד על דומם מאוד מורכב שבאופן כמעט מקרי יש לו נגיעה די חזקה למה שעובר עכשיו על העולם. אני רגיל לסיים את יום העבודה שלי בשחיה מספר פעמים בשבוע של 2300 מטר, וכרגע מחליף את זה בהליכות ארוכות. בסך הכל הרושם האישי שלי הוא שלוקחים את המשבר הזה כאן מאוד ברצינות.
הנה הראיון המלא עם אמנון.
איתי זלאיט
לא האמנתי כמה אופטימיות וכוח המשבר הזה הוציא מאיתי:
התחושה שלי היא שהעולם ממש רצה לעצור, והוא מצא סיבה.
הקורונה היא לא הסיבה האמיתית.
אגורה אנרגיה אדירה בעצירה הזו, אנרגיה שמתסיסה ומטעינה אותי ליצירה.
אני מרגיש שזו נקודת חיים חד פעמית שייתכן ואנו רחוקים מלהכיל ולהבין אותה ואת השלכותיה,
תקופה המעלה שאלות על החיים שלנו, על הבריחה מעצמנו, על קצב החיים המטורף,
על היכולת של פחד לשלוט בנו,
על פרנסה ויציבות,
על תרבות השפע,
ובעיקר על העתיד הלא ברור, חוסר הוודאות ואפשרות לשינוי בתודעה הקולקטיבית.
כמובן שהכל עצר: פרויקטים חדשים, הרצאות שבוטלו, מכירות בסטודיו. חוסר הוודאות יכול להכניס לחרדה וכיווץ ויכול להעיף אותך למעלה, זה כמו צונאמי ענק שבא לרסק אותך... אבל קיימת גם האפשרות שאם תישאר באיזון שלך, תוכל לרכב עליו, על האנרגיה העצומה שהוא מביא איתו. ליוצר, זו תקופה מרתקת שמאפשרת הצצה לתנועות חברתיות בקנה מידה גלובלי שלא חווינו מעולם. אותי זה מרתק ומפחיד.
מפחיד לא בגלל הקורונה (אני חושב שזה קשקוש אחד גדול) אלא בתצוגת שינוי התודעה הקולקטיבי המהירה שאנו עוברים. כולם התיישרו ל״אימת הקורונה״.
אם המשבר הזה יימשך לאורך זמן, סביר להניח שיהיה כיווץ כלכלי רציני, העשירים אמנם עדיין יישארו עשירים, אבל גם הם ייפגעו, ואז כנראה, בשלב הראשון לפחות, יהיה קיצוץ ב״שומן״ ( זה אנחנו, האמנים :)).
איתי הסכים לחשוף עבודה בתהליך, שנעשתה קצת לפני ימי הקורונה במסגרת פרויקט זוגי עם האמנית שירלי שור, שאמור היה להיות מוצג ב״צבע טרי״ בתחילת מאי (וכמובן נדחה).
קישור לראיון המלא עם איתי.
רונית ברנגה
רונית גרה עם משפחתה בבית בזכרון יעקב, אליו צמוד הסטודיו שלה. אחד הדברים הטובים שהביא המשבר לדבריה, הוא העובדה שכל המשפחה מכונסת יחדיו. כמי ששני ילדיה הגדולים כבר בגיל צבא ומעלה, היא מתענגת על הזמן המשפחתי הזה, כי היא יודעת שהוא לא יחזור.
הנה רונית:
אני מרגישה כאילו חוקי הטבע השתנו ובעקבותיהם כל הסיטואציה השתנתה. מאמינה שמערכי הכוחות והיחסים כולם השתנו. אני שומעת הרבה תכונה של אנשים ששומרים על פעילות ונוכחות. אני מבחינתי עוד לא פענחתי את הכללים החדשים. אני מרשה לעצמי לקחת צעד אחורה.
זוהי תקופה של התכנסות, של בחינה עצמית. סופסוף יש זמן לעצור ולהרגיש את עצמך. זה לא מובן מאליו. בימים כתיקונם אני כל הזמן עובדת בסטודיו, יש לי תערוכות שאני צריכה להכין לקראתן עבודות. דווקא עכשיו, הידיעה הזו שהכל עצר ואין למה לרוץ, קצת מרגיעה. בימים אלה אני פחות יוצרת, מרגישה שיותר צריך אותי בבית.
לפני כשבוע היתה אמורה להיפתח הבינאלה הראשונה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל. אני מציגה בה עבודה גדולה שהגיתי ויצרתי במשך זמן רב והיא מהווה פיתוח של התמה שמעסיקה אותי בנושא של כללי משחק והערעור שלהם. במקרה הזה, זהו פסל של שתי ילדות שמתבוננות בעוגת קצפת שבמקום דובדבנים היא מעוטרת בפיות, ואלה פיות רעבים ומדברים, כך שיש כאן היפוך יוצרת ושאלה של מי אוכל את מי.
חיכיתי מאוד לפתיחה של התערוכה, זו הזדמנות לפגוש הרבה אנשים שאני אוהבת ומעריכה. כרגע הקפיאו את הכל, למרות שהתערוכה מוכנה ועומדת. אני מניחה שגם כשישחררו את הסגר זה ייעשה בהדרגה ולא יאפשר התקהלות גדולה כמו בפתיחה של תערוכה. נחיה ונראה. אנחנו צריכים להסתגל למציאות חדשה.
התגובה באמנות שלי היא אף פעם לא מיידית, אבל אני מעריכה שהמשבר הזה והתובנות שלו יחלחלו גם לעבודות החדשות שלי בעתיד.
כמו כולם, גם האמנים נאלצים לחשב מסלול מחדש. כל אחד מהם מביא נקודת הסתכלות מקורית ורעננה, ותודו שהיצירתיות מעוררת קנאה.
חשוב לזכור שסקטור האמנויות הוא אחד הפגיעים ביותר במשבר הזה.
אהבתם? סמנו לב
התחברתם? כתבו בתגובה