האימפרסיוניסטיות

בימים אלה מוצגת במוזיאון תל אביב תערוכת מחווה לרגל ציון 150 שנים לתחילת האימפרסיוניזם, התנועה ששינתה באופן יסודי את פני האמנות. אבות האימפרסיוניזם הם שמות השגורים בכל פה בימינו – מאנה, מונה, דגה, רנואר וחברים נוספים. אולם בין שורות התנועה הזו פעלו גם נשים אמניות פורצות דרך, שהצליחו להטביע חותם ייחודי למרות המגבלות החברתיות של תקופתן. בעוד שאמניות רבות נאלצו להילחם על הכרה בעולם גברי, כמה מהן זכו להכרה אמנותית ונחשבות עד היום לאמניות מהפכניות. הנה סיפורן של ארבע מהן.

הפוסט הזה הוא במידה רבה המשכה של סדרת פוסטים שעוסקת באמניות הגדולות של הרנסנס האיטלקי, הרנסנס הצפוני, הבארוק ואמניות המאה ה-18. מוזמנים לקרוא.

ברת מוריזו - אחת מהחבר'ה

האמנית שממש פעלה בליבה של התנועה האימפרסיוניסטית, עוד משהיתה בחיתוליה, היא ברת מוריזו. מוריזו הציגה בכל תערוכות הסלון של האימפרסיוניסטים, למעט אחת, שהתקיימה בשנה בה ילדה את בתה היחידה, ז'ולי. היא היתה קרובה מאוד לאדוארד מאנה, ואף התחתנה עם אחיו. היו לה יחסי ידידות-תחרות עם הציירות האחרות בתנועה, ופעמים רבות הן עזרו זו לזו.

עוד על ברת מוריזו, לה הקדשתי פוסט שלם, ניתן לקרוא פה.

מארי קאסאט - בין אמריקה לפאריס

מארי קאסאט נולדה בארה"ב ב-1844 למשפחה אמידה בפנסילבניה שהיתה פתוחה וקוסמופוליטית. קאסאט החלה ללמוד ציור בגיל צעיר, אולם היחס והאפשרויות שהיו פתוחות לנשים באותה תקופה בארצות הברית השמרנית, גרמו לה לעזוב לאירופה, בה נדדה בין הבירות והשתלמה, עד שהשתקעה בפאריס.

הקריירה של קאסאט לא הייתה פשוטה. היא נאלצה להתמודד עם המגבלות החברתיות שהוטלו על נשים באותה תקופה, במיוחד בתחום האמנות, שגם בצרפת נשלט עדיין על ידי גברים: נשים לא התקבלו לכל בתי הספר לאמנות, לא זכו להשתתף בכל השיעורים, וגם מחוץ לכתלי בית הספר, נשים מכובדות לא נראו לבדן בציבור ובוודאי לא יכלו לשהות לבד עם גבר שאינו בן משפחה.

כל אלה הובילו את קאסאט להתמקד במידה רבה בחייהן של הנשים. יצירותיה התמקדו בנושאים שעד אז נחשבו לשוליים באמנות: רגעים אינטימיים בין אמהות לילדיהן, סצנות ביתיות, ונשים בעיסוקיהן היומיומיים – קריאה, תפירה או ישיבה בגנים ציבוריים. קאסאט עשתה זאת לא מנקודת מבט אידילית או רומנטית, אלא בכנות ובאותנטיות. יצירותיה נוגעות באינטראקציות עדינות, המביעות קרבה וחום, אך גם משקפות את חיי היומיום של נשים בתקופתה.

קאסאט, כמו אמנים אימפרסיוניסטים רבים אחרים, הושפעה מאוד מאמנות יפנית. הקומפוזיציות שלה נוטות להיות א-סימטריות, עם דגש על קווים נקיים ושימוש חכם בחלל. גם תשומת הלב שלה לפרטים קטנים – כמו דוגמאות בבגדים או טקסטורות עור – מזכירה את חיתוכי העץ היפניים הפופולריים.

עבודותיה של קאסאט מלאות אור, גוונים רכים ומשיכות מכחול קצרות ודינמיות, שאפיינו את הסגנון האימפרסיוניסטי. היא הדגישה את התחושות החולפות של הרגע, בין אם מדובר בילד המחבק את אמו או אישה הצופה מהמרפסת.

הציור “רחצת הילד” (The Child’s Bath, 1893) הוא אחד המפורסמים של קאסאט, והוא מציג אם וילדה ברגע אינטימי של רחצה. הקומפוזיציה, שנבנתה בהשראה יפנית, מציגה את הדמויות מקרוב, כשהן שקועות זו בזו, במבט מלמעלה, האופייני לחיתוכי העץ היפנים. הרוך והקרבה בין האם לילד נוגעים ללב, בעוד הצבעים הבהירים והטכניקה הדינמית מוסיפים לתחושת התנועה שביצירה.

קאסאט שיחקה תפקיד מרכזי בהפיכת האימפרסיוניזם לתנועה מוכרת ואהובה באמריקה. היא נהגה לרכוש יצירות מחבריה הקרובים ולשלוח אותם לאחיה בפילדלפיה, שהיה איל רכבות עשיר. היו לה גם קשרים עם האליטה החברתית בארצות הברית, והיא השתמשה בהם כדי לשכנע אספנים ואספניות לרכוש יצירות של אמנים אימפרסיוניסטים צרפתים, כמו קלוד מונה, אדגר דגה ופייר-אוגוסט רנואר.

אחת הדמויות המרכזיות שהושפעו ממנה הייתה לואיזין האוומאייר (Louisine Havemeyer), שהפכה לאחת מאספניות האמנות החשובות של התקופה. בעידודה של קאסאט, האוומאייר רכשה יצירות של אמנים אימפרסיוניסטים רבות, והאוסף שלה הפך לאחד מהמשמעותיים ביותר בארצות הברית.

בנוסף סייעה קאסאט בארגון תערוכות שאפשרו לקהל האמריקאי להיחשף לסגנון החדש. תערוכות אלה לא רק שינו את אופיין של גלריות ואוספים פרטיים בארצות הברית, אלא גם הובילו להקמת מוזיאונים לאמנות מודרנית שאימצו את הגישה האימפרסיוניסטית.

קאסאט היא דוגמה מובהקת לאישה אמנית שהצליחה לפרוץ מחסומים חברתיים ולשנות את השיח האמנותי. היא לא רק תרמה תרומה משמעותית לאימפרסיוניזם, אלא גם הייתה מחנכת ומשפיעה, שפתחה את הדלתות לאמנות המודרנית בארצות הברית. האמנות שלה ממשיכה להוות השראה, במיוחד עבור נשים אמניות שמחפשות לשלב ביצירתן מבט אישי ואינטימי על חיי היומיום. יצירותיה מוצגות היום במוזיאונים החשובים בעולם, כולל מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ומוזיאון ד’אורסיי בפריז. כעת מוצגים ציורים שלה גם בתערוכה במוזיאון תל אביב.

אווה גונזלס: הבטחה גדולה

אווה גונזלס נולדה ב-1849 בפאריס למשפחה תרבותית ומקושרת. אביה עודד אותה לעסוק באמנות ואף עזר לה להתקבל ללימודים אצל אמנים מובילים כמו שארל צ'אפלין (שאינו צ'רלי צ'פלין שאתם אולי חושבים עליו). ב- 1869 אווה גונזלס פגשה את אדוארד מאנה, כשהייתה בת 20, ומיד הפכה לתלמידתו ולחברתו הקרובה. מאנה, שנחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפריחת האימפרסיוניזם, היה מקור להשראה עבורה והנחה אותה בפיתוח טכניקות ציור מתקדמות.

לאורך שנים ארוכות השניים עבדו זו לצד זה והיא היתה תלמידתו הרשמית היחידה. בתחילת דרכה חיקתה גונזלס את מאנה וציוריה נראו כמעין העתקים. מאנה עודד אותה להתמקד במשחקי אור וצל ולחקור את הדינמיות שבין דמויות לרקע שלהן. מאנה גם שימש כמדריך טכני עבורה, ולימד אותה כיצד ליצור קומפוזיציות מורכבות וטקסטורות עשירות.

אולם בהמשך התגבשה שפתה הציורית והיא פיתחה סגנון עצמאי ומעניין. יצירותיה המאוחרות נוטות להיות רכות ומעורפלות יותר, עם דגש על משחקי תאורה, גוונים בהירים ותיאורים אינטימיים של רגעים יומיומיים.

כמו חברותיה, גונזלס העדיפה לצייר נשים בסביבה ביתית, תוך דגש על הרגעים החולפים של חיי היומיום. עבודותיה מתארות נשים קוראות, יושבות ליד חלון או עוסקות במלאכות יד, באופן שמביע שקט, רגש ואינטימיות.

ב-1870 צייר מאנה דיוקן של גונזלס כציירת ואף הציג אותו בסלון. המחווה, שאמורה היתה לגרום לציבור לראות בגונזלס אמנית בפני עצמה, יצרה אקט הפוך כאשר המבקרים ביטלו את מקצוענותה של גוזלס על בסיס התנוחה המלאכותית והלבוש המפואר שלה בציור.

ב-1874 גונזלס מפליאה לצייר סצנה באכסדרת התיאטרון בה מתוארת אישה בשמלת תכלת רוכנת קדימה על מנת להיטיב לראות את ההצגה בעודה אוחזת ביד אחת משקפת וידה השנייה עטויה כפפה. לצידה גבר מרשים בצדודית. הציור הזה היה כל כך טוב עד כי האוצרים של הסלון סברו שיש בו איכויות גבריות מידי ועל כן סירבו להציג אותו.

ציורה של גונזלס Morning Awakening מ-1876 מתאר נערה שזה עתה מתעוררת במיטתה, שיערה השחור פזור בקונטרסט שובה לב על פני המצעים הבהירים ומבטה החולמני עוד שקוע בשרעפים.

למרות השפעתו של מאנה, גונזלס נאלצה להתמודד עם מגבלות מגדריות בתקופה שבה נשים אמניות לא זכו לאותה הכרה כמו עמיתיהן הגברים. היא הייתה צריכה לפלס את דרכה בעולם שבו נשים הוגבלו לתיאורים “נשיים” ולתפקידים מוגדרים.

עם זאת, גונזלס הצליחה לשבור חלק מהמוסכמות הללו בכך שהתמקדה בתיאור נשים לא כפסיביות או כאובייקטים, אלא כישויות אקטיביות עם חיים פנימיים עשירים.

חייה של אווה גונזלס נקטעו באופן טראגי כשהלכה לעולמה בגיל 34 בלבד, ימים ספורים לאחר לידת בנה הראשון. מותה המוקדם הגיע חמישה ימים בלבד אחרי מותו של המנטור שלה, מאנה. אף על פי שגונזלס לא זכתה להכרה רחבה במהלך חייה, עבודותיה הוערכו מחדש במאה ה-20, וכיום היא נחשבת לאחת האמניות הבולטות של זמנה. ציוריה מוצגים במוזיאונים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם, ומשמשים כעדות לכישרונה הייחודי וליכולתה לשלב בין השפעותיהם של מאנה והאימפרסיוניסטים לבין נקודת המבט האישית שלה. כמה חבל שחייה נגדעו בטרם עת, כאשר יצירתה רק החלה להבשיל.

מארי בראקמון: האמנית האימפרסיוניסטית שנשכחה

מארי נולדה למשפחה צנועה בעיר ארגנטן שבצרפת  ב-1840. היא גילתה עניין באמנות כבר מגיל צעיר, ונחשבה לאוטודידקטית – כלומר, למדה לצייר בעיקר בכוחות עצמה. לאחר שמשכה את תשומת ליבו של אנגר, אחד האמנים הנאו-קלאסיים החשובים של התקופה, היא זכתה להזדמנות ללמוד בסטודיו שלו. אך אנגר, כמו רבים מאמני התקופה, האמין שלנשים אין מקום בעיסוק מקצועי באמנות והגביל אותה לציור דיוקנאות בלבד, מה שהוביל לאכזבתה. מאוחר יותר, בראקמון התנתקה מהסגנון הנאו-קלאסי והחלה לגלות עניין בסגנונות המודרניים יותר, במיוחד בהשפעת פייר-אוגוסט רנואר וקלוד מונה. היא אימצה את הרוח האימפרסיוניסטית, שהתמקדה בתיאור רגעים חולפים, באור ובצבעים טבעיים.

בעבודותיה של בראקמון ניכרת גישה ייחודית לאימפרסיוניזם, שמשלבת עדינות רגשית עם טכניקות נועזות של תאורה ומשיכות מכחול חופשיות. היא נחשבה לאמנית בעלת שליטה טכנית גבוהה, במיוחד בתחום הצבעים, ונמשכה לציור סצנות יומיומיות ודיוקנאות אינטימיים.

כמו רבות מהאמניות האימפרסיוניסטיות, גם בראקמון התמקדה בנושאים נשיים: נשים קוראות, מטיילות בגנים, או משקיפות מהחלון. היא הצליחה להציג אותן באופן אינטימי, כשהיא נותנת להן נוכחות חזקה ועצמאית. יחד עם זאת היא לא הגבילה את עצמה רק לדמויות נשיות וציירה סצנות חברתיות או משפחתיות. היא התנסתה רבות במשחקי אור וצל, במיוחד באור שמש טבעי. היא אהבה לצייר בגנים, והשתמשה בצבעים חיים ובגוונים רכים כדי ליצור תחושת חיות ותנועה.

בעוד שהייתה חלק מהמעגל האימפרסיוניסטי, בראקמון שמרה על עצמאות מחשבתית וסגנונית. היא הושפעה גם מסגנונות אחרים, כמו הרומנטיקה והנאו-קלאסיקה, ויצרה יצירות שמבטאות רגש ונוסטלגיה. היא השתתפה בשלוש מתערוכות האימפרסיוניסטים.

ב-1870 מציירת בראקמון דיוקן עצמי מרשים בו היא מישירה מבט נחוש אל הצופה. ב-1880 היא מציירת דיוקן של אישה לבושה לבן ישובה בטבע, אליו אהבה לצאת ולצייר, בהתאם למישנה של אימפרסיוניסטים אחרים כמו קלוד מונה. הצבעוניות שהיא בוחרת בה עזה יותר מהמקובל ומשיכות המכחול נראות משוחררות. למרות הרושם הספונטני שמותירות יצירותיה, בראקמון היתה קפדנית מאוד בהכנותיה, הן של הקנבס עצמו (סודות שלמדה מפול גוגן, שהתגורר בביתה תקופה קצרה) והן של הקומפוזיציה. היא הכינה רישומי הכנה רבים ואפילו השתמשה בשיטת הגריד שהיתה מקובלת על האולד מאסטרס.

ב-1887 היא מציירת סצנה ביתית סביב שולחן האוכל: זוג מסב לשולחן הערוך ומלא בכל טוב ועומד לסעוד, ביניהם מפרידה המנורה המשתלשלת מהתקרה ומכתיבה את טון התאורה בציור. הקומפוזיציה הנבחרת מקוטעת, בהשפעת חיתוכי העץ היפניים וכן בהשפעת הצילום שהפך לנפוץ באותה תקופה. הנושא הנבחר יחסית יוצא דופן ומקדים את זמנו. בהמשך אמנים כמו פייר בונאר יבססו עליו את הקריירה שלהם.

מארי נישאה לפליקס בראקמון, צייר וחרט מקצועי, שהיה במובנים רבים מקור לתמיכה טכנית עבורה. אך פליקס התנגד בתוקף להשתתפותה בתנועה האימפרסיוניסטית, שאותה החשיב לשטחית ולחסרת ערך. הוא ביקר את עבודותיה בפומבי, מנע ממנה להציג בתערוכות, ולעיתים אף התערב ביצירותיה עצמן, וזאת על פי עדותו של בנם היחיד פייר. תנאים אלו הגבילו מאוד את הקריירה של בראקמון, והיא נאלצה ליצור בעיקר בבית או בגנים הקרובים אליו. התנגדותו של בעלה הייתה אחת הסיבות לכך שהיא פרשה מעולם האמנות והפסיקה לצייר ב-1890.

מארי בראקמון נשכחה באופן יחסי על ידי ההיסטוריה, בעיקר בשל חייה הפרטיים הסבוכים וחוסר הנגישות של יצירותיה לקהל הרחב. בעוד שבתקופתה היא הוערכה על ידי חבריה לתנועה, כמו קלוד מונה ואדגר דגה, היא לא זכתה להכרה הרחבה שלה זכו חלק מאמני התקופה, הרבה באשמת בעלה שדיכא אותה וריפה את ידיה. עם זאת, בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלה הערכה מחודשת של עבודותיה. יצירותיה נתפסות היום כאחת הדוגמאות המובהקות לכוחן של נשים אמניות להתמודד עם מגבלות חברתיות וליצור אמנות חדשנית.

האמניות האימפרסיוניסטיות הללו הוסיפו נדבך ייחודי לתנועה האימפרסיוניסטית, והראו את העולם דרך עיניים נשיות. הן הצליחו לתפוס את הרגע החולף, את התחושות העדינות ואת הסיפורים הפשוטים שמתרחשים ביום-יום, והביאו לעולם האמנות נקודת מבט חדשה וחשובה. כל אחת בדרכה, הן התמודדו עם האתגרים של התקופה והצליחו לבטא את עולמן האישי ביצירות שהיו נועזות ובעלות עומק רגשי ותחכום אמנותי. היצירות שלהן ממשיכות להוות מקור השראה ליוצרים וליוצרות בימינו, ומזכירות לנו את כוחה של האמנות לשבור מוסכמות ולהרחיב אופקים.

נהניתם מהפוסט? סמנו לי לב וכתבו תגובה