עד מתי יום האישה?
עודכן: 6 במרץ 2022
אני מחכה ליום בו לא נצטרך להקדיש יום מיוחד בשנה למי שמרכיב מעל ממחצית האוכלוסיה בעולם – נשים. מחכה ליום בו לא נצטרך לציין שוויון כהישג. מחכה ליום בו השונות ביכולותינו, העדפותינו והישגנו, גברים ונשים גם יחד, לא תמדד רק ביחס למגדר.
עד אז הדרך ארוכה.
כדי להגיע לשם צריך קודם כל להבין את המקום בו אנו נמצאים כעת, ואני כאן כדי לעזור לכם לעשות zoom out ולהתבונן על מקומן של הנשים בעולם האמנות.
כשמסתכלים מלמעלה ניתן לראות שהמצב לא כל כך מזהיר. אמנם יש היום יותר אמניות מאי פעם בהיסטוריה (וגם אמנים), יש אפילו מי שיגיד שיש יותר אמניות מאמנים בימינו, אבל כשזה מגיע לכסף, הנשים נשארות מאחור.
סיכום 2021 של חברת ArtTactic מראה כי הייצוג הנשי בשיאי המכירות הפומביות הוא מינימלי. למעשה, בין עשרת האמנים המובילים בתחומי האימפרסיוניזם, האמנות המודרנית והאמנות העכשווית אין אפילו אישה אחת. ארטמיסיה ג'נטילסקי היא מספר 10 ברשימה של האולד מאסטרס בזכות העניין שמוזיאונים החלו להביע באמניות נשכחות (נרחיב על כך בהמשך). בין אמני ה-Post War נמנות שתיים – ג'ואן מיטשל ויאיוי קוסאמה וברשימת האמנים הצעירים העכשוויים ניתן למצוא שתיים נוספות: דיינה שוץ ואייברי זינגר.
שיאי המחירים מייאשים לא פחות: שיא המחיר ליצירה במכירה פומבית לאמנית חיה שייך לג'ני סאוויל עבור יצירה שנמכרה ב-2018 תמורת 12.4 מיליון דולר. שיא המחיר ליצירה עבור אמן חי שייך לדייויד הוקני עם 90 מיליון דולר מאותה שנה. יותר מפי 7 ! הפער גדל עוד יותר כשמדברים על אמנים שאינם בין החיים: ג'ורג'יה או'קיף מחזיקה בשיא האמניות עם 44.4 מיליון דולר בעוד השיא בקרב אמנים שייך לליאונרדו דה וינצ'י עם 450 מיליון דולר – פי 10 !!!
אבל לא באתי רק לבאס.
שוק המכירות הפומביות מייצג במידה רבה את העבר ואילו אנחנו רוצים להשפיע על העתיד, וכאן יש התחלה של שינוי. מוזיאונים ברחבי העולם עושים מאמצים לחשוף ולהציג יותר ויותר אמניות שפועלות היום ושפעלו בעבר, ולעשות מעין תיקון. בתקוה שאלו יחלחלו גם לשוק המסחרי של האמנות ויתנו גם ביטוי כספי לערך העולה. כמה מהמוזיאונים הגדילו לעשות והכריזו כי כל הרכישות בשנים הקרובות יהיו של אמניות, על מנת לשאוף לאיזון באוספים, בהם יש הטייה גברית חזקה מאוד.
הביאנלה בונציה, אחת הפסגות המשמעותיות בעולם האמנות, תיאצר השנה על ידי האוצרת ססיליה אלמני שבחרה להציג תערוכה תחת הכותרת 'חלב החלומות' בהשפעת כתביה של האמנית ליאונורה קרינגטון. בתערוכה ישתתפו 213 אמנים, מתוכם 90% נשים או כאלה שאינם מגדירים את מינם. כמחצית מהאמניות הללו אינן בין החיים. אלמני שואפת לייצר כאן תיקון בייצוג וזוהי הצהרה דרמטית. אני סקרנית לראות כיצד תיראה התערוכה בסופו של דבר. (ובעניין אחר, חבל לי שמבין כל האמניות, אין אחת ישראלית).
בישראל תמונת המצב שונה. אמנם המורשת ההיסטורית היא גברית ברובה, אולם בין האמנים העכשוויים יש ייצוג ובולטות משמעותית לאמניות: מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, עילית אזולאי ועוד. הכוכבת העולה היא זויה צ'רקסקי שזוכה להכרה מוזיאלית משמעותית ויצירותיה שוברות שיאים במכירות הפומביות. (עדיין, מחירי האמנות הישראלית בכללותה נמוכים יחסית, אבל זה נושא לפוסט אחר).
מי ששברה את כל השיאים בישראל היא יאיוי קוסאמה, עם אחת התערוכות הגדולות שנראו במחוזותינו וללא ספק הבלוקבאסטר הכי גדול שהיה כאן, עם מעל 300 אלף כרטיסים שנמכרו. בימים אלה לוח התערוכות של מוזיאון תל אביב נראה נשי למדי עם אפרת חכימי עם תערוכת פרס ותערוכה חדשה של אנט מסאז'ה, אמנית מצויינת שבן זוגה, האמן כריסטיאן בולטנסקי, העיב עליה במידה רבה. (עוד על זוגות אמנים אפשר לקרוא כאן) לפני כחצי שנה המצב היה הפוך – מתוך 11 תערוכות רק אחת היתה של אמנית. כלומר, שום דבר אינו מוחלט וגם זה נתון תנודתי שנכון לבחון אותו לאורך זמן.
במקצועות הניהול והאוצרות חל שינוי משמעותי. בעבר היתה זו נחלתם של גברים בלבד, ואלה גם עיצבו את המוזיאונים שאנחנו מכירים. אולם בשני העשורים האחרונים ניכר כי יותר כח והנהגה עוברים לידיים נשיות. אם ציינו את מוזיאון תל אביב, הרי שבראשו עומדת טניה כהן עוזיאלי, האוצרת הראשית היא מירה לפידות ורוב הסגל המקצועי הוא נשי. כך גם מוזיאון הרצליה בהנהגת ד"ר איה לוריא ומוזיאון פתח תקוה בהנהגת רעות פרסטר ואירנה גורדון וכן במוזיאונים אחרים. בין האוצרים העצמאיים לא נפקד מקומן של האוצרות. הדבר משמח מצד אחד, אולם הוא מעלה גם תהייה האם זהו לא סמן לכך שהאמנות נדחקת לשוליים בסדרי העדיפויות הלאומיים ועל כן התחום הופך להיות "נשי". הסטטיסטיקה מראה שבמקצועות "הנשיים" רמת השכר יורדת.
חידוש תצוגת האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב באוצרותה של דלית מתיתיהו נותנת קריאת כיוון מעניינת. מתיתיהו כופרת בשיטת ההצגה הכרונולוגית, ועל הדרך מעלה ממחסני המוזיאון אמניות עבר והווה רבות, שלא היו מיוצגות באוסף עד כה. סך הכל כ-40% מאלה שזכו להיכלל בתצוגת האוסף החדשה הן אמניות. זה נתון פנטסטי והתוצאה בתערוכה עצמה היא נהדרת. זה חשוב לא רק כי זה מייצג טוב יותר את החברה שלנו אלא גם כי זה מתווה דרך לדור העתיד. גם בתחום האמנות נכונה האימרה See it – Be it, כי מה שאת לא יכולה לראות קשה לך יותר לשאוף אליו, ואם לא תכווני גבוה לא תגיעי לשם.
התלבטתי על איזו אמנית או אישה בתחום האמנות אכתוב לקראת יום האישה, אבל לא היה לי נוח עם זה. כפי שכתבתי, בעיניי מה שחשוב זה מה שנעשה במהלך כל השנה ולא ביום אחד. היום הזה נועד לרפלקציה, לבחינה של המצב, וזה מה שעשיתי לעיל. בפועל אפשר לראות שאני כל הזמן כותבת על נשים באמנות, ואתם מוזמנים לקרוא עליהן כאן:
שגית פרידמן הלל – כפולה ומטושטשת
אהבתם? סמנו לב
יש לכם דעה בנושא? אשמח לקרוא בתגובות